"החפץ חיים קם מהשולחן ומה שקרה במטבח שבר לו את הלב"

רבי ישראל מאיר הכהן, ה"חפץ חיים", יצא פעם לדרך יחד עם רב נוסף, לשם קיום מצוה בעיר רחוקה. בדרכם עצרו בפונדק קטן כדי לאגור כוחות ולהמשיך במסע. בעלת הפונדק זיהתה מיד שמדובר בתלמידי חכמים חשובים, הושיבה אותם במקום מכובד ודאגה להם לסעודה חמה ולשירות מיוחד, מכל הלב.​

בתום הארוחה ניגשה האשה, נרגשת וצוות המבט, ושאלה את האורחים כיצד ערב לחכם לבם מה שהגישה. החפץ חיים השיב בפשטות שהאוכל היה טוב מאוד, בכוונה ברורה לשמח את ליבה ולהכיר לה תודה. כשפנתה אל הרב השני ושאלה לדעתו, ענה בלי היסוס שהמאכלים היו די טובים, אך מלוחים יותר מן הראוי. בעלת הפונדק לא אמרה דבר, הסתובבה ופנתה היישר אל המטבח.​

באותו רגע החוויר החפץ חיים ונראה נסער עד עומק נפשו. הוא אמר בכאב שכל ימיו נזהר מלדבר ומלשמוע לשון הרע, וכעת נגרר לשמוע דברים הפוגעים באדם אחר. אילו היה יודע שהדבר יוביל לאמירה כזו על הזולת, לא היה יוצא למסע הזה מלכתחילה. הרב שהתבטא על המאכלים הביט בו בפליאה וטען שלא אמר דבר חמור, רק העיר הערה עניינית על המלח שבאוכל, אחרי שהקדים מחמאה שהאוכל טוב.​

החפץ חיים, בקול נשבר, השיב לו שהוא אינו משער כלל את עוצמתן של מילים הנאמרות כביכול בתום לב. ייתכן מאוד שהטבחית היא אלמנה ענייה שמפרנסת את עצמה בעבודה הקשה במטבח, ותלויה במשרתה כדי לשרוד. מילה אחת של ביקורת עלולה להספיק כדי שבעלת הבית תטיח בה אשמה שהאוכל מלוח מדי, והטבחית, כדי להגן על עצמה, תכחיש ותישבע שלא שמה יותר מדי מלח ואפילו טעמה את התבשילים לפני שהוציאה אותם לאולם.​

מכאן, הסביר החפץ חיים, תתפתח בקלות שרשרת שלמה של חטאים ומחלוקת. בעלת הפונדק עלולה להאשים את הטבחית בשקר, לטעון שהיא מעזה לחלוק על דברי רבנים, והוויכוח ביניהן עלול להתלהט עד כדי גירושה מהעבודה והותרתה ללא פרנסה. בתוך כך, נגרמו כבר כמה וכמה עוונות: דיבור לשון הרע, שמיעת לשון הרע, הפיכתו לרכילות מול הטבחית, דחיפה לשקר, צער לאלמנה וסכסוך בין בני אדם. הרב עדיין התקשה לקבל את חומרת התיאור, וטען בשקט שנראה לו שהדברים מוגזמים, ואין זה מתקבל על הדעת שמספר מילים יביאו לכל ההסתבכות הזאת.​

אז הציע החפץ חיים שירדו יחד למטבח ויראו במו עיניהם מה קרה בעקבות אותה הערה קצרה. כשהדלת נפתחה נגלה לפני הרב מראה כואב: הטבחית עומדת בצד, עיניה דומעות והיא מוחה את לחיה בסינר. הרב ניגש אליה, התרגש עד עמקי לבו, התנצל מעומק הלב על הצער והפגיעה שגרם וביקש שוב ושוב שתמחול לו. אחר כך פנה לבעלת הפונדק וביקש ממנה בתחינה שתשאיר את הטבחית בעבודתה ואף הציע לשלם, העיקר שלא תפוטר.​

בעלת הפונדק, אשה טובת לב ורחבת דעת, הרגיעה את שניהם. היא אמרה שהמשך העסקתה של הטבחית כלל לא היה מוטל בספק, וכל כוונתה הייתה להעיר לה בזהירות על הצורך בשימת לב לרמת התיבול. היא שיבחה את מקצועיותה של הטבחית והבהירה שהיא רואה בה עובדת מצוינת שתמשיך בעבודתה כרגיל. כך הסתיים המקרה במסר חד וברור על האחריות הגדולה הטמונה בכל מילה שיוצאת מן הפה, במיוחד כשעל כף המאזניים מונחים כבודו ופרנסתו של אדם אחר.​