"מחבלי החיזבאללה החלו לירות ואני צרחתי 'שמע ישראל'!"

את הסיפור הבא שמעתי בגוף ראשון מבעל המעשה, חגי משה:

"קוראים לי חגי משה, ואני הבעלים של חנות הצעצועים 'שקל סיטי' באלעד. לפני שנה קיבלתי צו מילואים - זומנתי לגזרה הצפונית, לבנון. השארתי את החנות בידיים של בן דוד שלי, ארזתי תיק, ונסעתי.

הגענו לכפר חולא, קילומטר וחצי מעבר לגבול הישראלי. למען האמת, לא פחדתי כי מי שמאמין יודע שהכול מכוון מלמעלה. ליתר ביטחון כמובן, לקחת איתי את הנשק סודי שלי, או יותר נכון - השכפ"ץ הסודי: ציצית. ידעתי שזו ההגנה האמיתית.

ביום הראשון שלנו שם, בשטח האויב, חדרנו לבניין הרוס, חשוך לגמרי. המחבלים כיבו את החשמל בכוונה. הלכנו בזהירות עם הפנסים והנשקים, יודעים שבכל רגע יכול מחבל לצוץ 'בין ההריסות' ולירות עלינו. ואז שמעתי צעקה: 'מחבלים! בארון הכחול!'

הרמתי ראש וראיתי שני מחבלי חזבאללה עם נשקים מכוונים אליי. אחד מהם יצא והחל לירות לכיווני. באותו שבריר שנייה חשבתי שזהו, עצמתי עיניים וצעקתי: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!'

הכדור נורה. שמעתי שריקה חזקה. ו... אני חי! הכדור עבר סנטימטרים ספורים מהעורף שלי.

כיוונתי את הנשק אל הארון, יריתי ופגעתי במחבל הארור. אף אחד מהחבר'ה לא נהרג באותו לילה. אבל אני ידעתי דבר אחד, שאותו שאני לא אשכח לעולם: לא הייתי אמור להיות פה. לא הייתי אמור לספר את הסיפור הזה.

מחבל אחד, כדור אחד, מרחק של כלום - וה' הציל אותי.

מאז החלטתי לחיות אחרת. בכל בוקר כשאני אומר 'מודה אני' אני מתכוון לכל מילה. כשאני קושר את רצועות התפילין על היד, כשאני מתעטר בתפילין של ראש, אני מרגיש את החיבור האמיתי בין הגוף לנשמה.

במשך שבועות לא ראיתי את המשפחה. הם התפללו לשלומי, דאגו לי כל הזמן, וזה לא שלא היו להם סיבות, כן? בכל יום היו היתקלויות, ואם לא היתקלויות - ירי פצמ"רים ורקטות, ואם לא זה ולא זה - אז רחפני נפץ.

אבל ידעתי שהקב"ה שומר עליי ולא פחדתי. היום, כשאני עומד בחנות הצעצועים שלי, אני שומע לפעמים איזה הורה שמתלונן על יום קשה - ואני מקבל פרופורציות. הבל הבלים הכול הבל - חוץ מהקשר שלך לבורא עולם, חוץ מהרגעים שאתה זוכה לחיות, חוץ מהתכלית שבגללה אתה פה.

כל רגע הוא מתנה. כל יום הוא הזדמנות לומר תודה, ללמוד תורה, לעשות טוב, לקבל אנשים בסבר פנים יפות. כי אחרי שעברתי את מה שעברתי, אני יודע דבר אחד בוודאות: 'אין עוד מלבדו'."