"שמע ישראל" במגרש - לא דוחה, אלא גאווה יהודית!

במגרשי הכדורגל, מקום בו בדרך כלל שולטים היצרים, הרעש והמתח הספורטיבי, התרגלנו בשנים האחרונות למחזה שמרחיב לבבות רבים: שחקנים יהודים שעוצרים את שטף המשחק כדי להצהיר אמונים לבורא עולם. אולם, לא כולם רואים בעין יפה את הגאווה היהודית הזו. העיתונאית רינה מצליח עוררה סערה כשהגדירה את המחזה של כדורגלן הקורא "שמע ישראל" על המגרש כדבר "דוחה". בתגובה חריפה ומעוררת מחשבה, מסביר הרב אברהם לשם מדוע דווקא ברגעים הללו נחשף כוחה האמיתי של הנשמה היהודית.

שתי מילים שמרעידות אצטדיון שלם

הרב אברהם לשם פותח את דבריו בהתייחסות לעוצמה הטמונה באותן שתי מילים עתיקות. אפשר להתווכח על המקום או על העיתוי, ואפשר לשאול האם מגרש הכדורגל הוא המקום האידיאלי לקריאת שמע, אך אי אפשר להתעלם מהכרזת הזהות המדהימה המתרחשת שם. כאשר אדם עומד במרכז הבמה, מול זרקורים ומצלמות המופנות אליו מכל עבר, ובוחר להכריז שהוא שייך למשהו גדול הרבה יותר ממנו, מדובר ברגע של אמת צרופה.

קריאת שמע על המגרש אינה רק קיום מצווה דתית כפי שאנו מכירים אותה בבית הכנסת. מדובר בהצהרת זהות פומבית. השחקן שעומד שם אומר לעצמו ולעולם כולו: אני יודע מי אני, אני יודע מאין באתי, ואני יהודי גאה. זוהי הכרה בכך שגם בתוך עולם החומר וההישגיות, ישנה נקודה פנימית שקשורה לנצח ישראל.

האמת שמאחורי ה"סטריליות" של המגרש

הרב לשם תוקף במישרין את הטענה שהדת "מזהמת" את האווירה הספורטיבית. הוא תוהה על הצביעות המשתקפת בביקורת הזו. כיצד ייתכן שצעקות נגד שופטים, קללות מהיציעים ורעש בלתי פוסק נחשבים לחלק לגיטימי ובלתי נפרד מהחוויה, בעוד ששתי מילים בנות אלפי שנים נתפסות כגורם המפריע לסטריליות של המקום?

נראה כי מה שמפריע למבקרים אינו העיתוי, אלא המהות. הנוכחות היהודית השורשית, שמסרבת להיעלם גם במקומות הכי פחות צפויים, היא זו שמעוררת אי נוחות אצל מי שמנסה להפריד בין הזהות היהודית לבין החיים הציבוריים. האווירה במגרש אינה נפגמת מקריאת שמע, אלא להפך, היא מקבלת עומק ומשמעות שהופכים את המשחק ליותר מסתם מרדף אחרי כדור.

על גאווה יהודית לא מתנצלים

לסיכום, הרב אברהם לשם מבהיר כי המסר המרכזי כאן הוא חוסר ההתנצלות. ישנם ערכים ועקרונות שעבור העם היהודי הם מעל לכל ויכוח. הגאווה ביהדותנו ובקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא אינה זקוקה לאישור מאף עיתונאי או פרשן.

כששחקן שם יד על עיניו וזועק "שמע ישראל", הוא מזכיר לכולנו שגם בשיא הלחץ ובמרכז המהומה, תמיד יש לנו לאן לחזור. זהו ביטוי של עוצמה יהודית שאינה מתביישת בעצמה, וזו בדיוק הסיבה שהיא מעוררת השראה בקרב המונים. במקום שבו העיתונאית רואה משהו "דוחה", עם ישראל רואה קידוש השם וקשר חי ופועם למסורת אבותינו. אנו נמשיך להיות גאים בזהותנו, בכל מקום ובכל זמן, בלי לבקש רשות ובלי להתנצל על מי שאנחנו.