רגע לפני מסיבת הנובה: הבחירה בשבת ששינתה גורל

בעולם שבו הכל נראה לעיתים מקרי, מגיע סיפורו של שלו ארמוזה מפתח תקווה ומזכיר לנו כי יש בעל הבירה. זהו סיפור על מאבק פנימי בין יצרים לקדושה, על כוחה של תפילה מעומק הלב ועל השגחה פרטית מופלאה שמנעה מצעיר יהודי לעלות על המסלול אל התופת.

הכל החל כאשר מסיבת ה"נובה" המדוברת החלה להדהד בקרב חוג החברים של שלו. הכרטיס כבר היה ביד, וההתרגשות סביב האירוע הגיעה לשיאה. עבור בחור צעיר, הפיתוי היה עצום. כל החברים דיברו רק על זה, האמנים הגדולים ביותר מחוץ לארץ היו אמורים להגיע, והאווירה ברחובות הייתה מלאה בציפייה. אך בתוך תוכו של שלו, בנקודה הפנימית ביותר של הנשמה, החל להתפתח מאבק. המסיבה תוכננה להתקיים בעיצומה של שבת קודש, והמחשבה על חילול היום הקדוש החלה לנקר בראשו ללא הרף.

ככל שהתקרב המועד, כך גבר המתח הפנימי. שלו הרגיש שהוא נקרע בין הרצון להיות עם כולם לבין הידיעה הפנימית שמשהו כאן אינו נכון עבורו. שבוע לפני המועד המתוכנן, התחושה הזו הפכה לבלתי נסבלת. הוא הרגיש שהוא חייב עזרה ממקור עליון, שהוא לא יכול להכריע את המערכה הזו לבדו.

בלילה חשוך אחד, ימים ספורים לפני אותה שבת שחורה, יצא שלו אל השדות הפתוחים שבפאתי פתח תקווה. שם, בין העשבים היבשים ותחת כיפת השמיים, הוא החליט לעשות את מה שיהודי עושה ברגעי משבר: התבודדות. בלב השדה, רחוק מעיני כל אדם, פרצה מתוכו הזעקה ששינתה את גורלו. הוא הרים את עיניו לשמיים וצעק בכל כוחו: "אבא, תציל אותי! אני לא רוצה ללכת למסיבה הזו. אני לא רוצה לחלל שבת. אני לא רוצה לעזוב אותך".

זו לא הייתה תפילה שגרתית מתוך סידור, אלא זעקה של בן לאביו. שלו התחנן שבורא עולם יחזק בו את הצד שרוצה להישאר קרוב, את הצד שרוצה לשמור על קדושת השבת, מול הצד שנמשך אחרי הזרם. הוא בכה את נשמתו שם בשדה, עד שלא נותרו בו דמעות. הוא ביקש שהקדוש ברוך הוא יוציא ממנו את הרצון הזה, שיעזור לו לעשות את הצעד הנכון.

כשחזר הביתה באותו לילה, הוא היה מרוקן מבחינה פיזית אך מלא מבחינה רוחנית. בבוקר שלמחרת, כשעמד מול המראה, משהו השתנה. המאבק הסתיים. הוא הביט בעצמו ואמר בנחישות: "זהו, אתה נשאר בבית". באותו רגע הוא ויתר על הכרטיס, על הבילוי ועל הלחץ החברתי, ובחר בשבת.

השבת הגיעה, ושלו שהה בביתו בפתח תקווה, רחוק מאוד מהדי הפיצוצים והירי שטרם נשמעו. רק במוצאי השבת, כשנחשפו ממדי האסון הנורא שהתחולל באותם שדות בדרום, הוא הבין את גודל הנס. הוא ישב בחדרו, תפס את ראשו ולא יכול היה להאמין. החברים שהיו אמורים להיות איתו, המקום שבו הוא היה אמור לרקוד, הכל הפך לשדה קרב ומוות.

שלו הבין כי הזעקה שלו בשדה לא שבה ריקם. הקדוש ברוך הוא שמע את תפילתו ונתן לו את הכוח לעמוד בניסיון. הבחירה בשבת היא זו שהצילה את חייו. כיום, כשהוא משחזר את הרגעים ההם, הוא מבקש להעביר מסר של אמונה לכל צעיר וצעירה: לפעמים זעקה אחת כנה לאבא שבשמיים יכולה לקרוע גזירות ולפתוח שערי רחמים.