הרב יהונתן ענבה: "משפט אחד ברכבת הפך רגע של פחד לשיעור באמונה"

במשך אלפי שנים העם היהודי חווה ניסיונות וחוויות יוצאות דופן. על חלקן שמענו, את מיעוטן אנחנו מציינים במעגל השנה.

אבל יש תקופה אחת, תקופה קדומה ומשמעותית, שלא רק חגי ישראל תוקנו סביבה, אלא שאנו מצווים לזכור אותה בכל יום ויום:
"זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

והשאלה הגדולה היא: למה?
מה יש במצרים, בשעבוד, בקושי וביציאה, שיש לזכור זאת בכל יום ויום?

אולי כדי להבין זאת טוב יותר, נצטרך להבין את מהות גלות מצרים.

בניו של יעקב אבינו עמדו להפוך לעם, עם הנצח, העם הנבחר של הבורא. כדי להצדיק את התואר הזה, עליהם לקיים את מצוות האל וללכת בדרכיו.

ומה עליהם לעשות, כדי ללכת בעיניים עצומות במדבר, צריך דבר אחד יסודי ומהותי, הבסיס הרחב של היהדות: אמונה.

האמונה בבורא העולם נטעה שורשים עמוקים בזמן גלות מצרים; כמו בניין שמספר הקומות שלו נגזר מעומק היסודות, כך יסודות האמונה של עמנו הלכו והתקבעו דווקא תחת הגלות.

ובאותה שנה של הגאולה, שנה של כל כך הרבה ניסים, שאפילו הטבע הבחין בין יהודי לגוי, שנה של השגחה פרטית גלויה עם יציאה מופלאה, קריעת ים סוף, מתן תורה, מן, הלחם השמיימי, באר, ענני כבוד ועוד, עיצבו אותנו ונתנו לנו כוח וחוזק אמוני לכל הדורות, עם כל הניסיונות, הקשיים והאתגרים, עד היום.

לכן, כדי שנוכל לשרוד, עלינו להיזכר במצרים ולמעשה לזכור את אותה תקופה מופלאה שבה הבורא גילה טפח והראה לנו שאנחנו לא לבד, שיש שמירה והשגחה, וממילא אין שום סיבה או טעם לחשוש מכל דבר שבעולם.

הסיפור הבא ממחיש את הכוח הזה, את הידיעה הזו, שיש מי ששומר עלינו גם כשאנחנו לא רואים אותו:

יוסי כבר לא ילד קטן. השנה הוא חוגג בר מצווה. כבר כמה שנים, בכל חופשת קיץ, הוא נוסע לסבא וסבתא שגרים בצפון הארץ. תמיד הוא נסע עם ההורים, שהיו מלווים אותו, דואגים שיתמקם בבטחה, ורק אחר כך, חוזרים הביתה.

כך יוסי היה נשאר במשך שלושה שבועות שלמים אצל סבא וסבתא, והוריו היו מגיעים לבקר בכל שבת.

אבל השנה יוסי החליט שהוא מספיק בוגר.
"אבא, אימא, אני כבר גדול. אין צורך שתבואו איתי ברכבת. תגיעו לפני שבת, ניפגש שם".

ההורים הסתכלו זה על זה. הם קצת חששו, אבל מה לעשות, הוא באמת כבר גדול. הם הסכימו.

בתחנת הרכבת, רגע לפני שיוסי עולה לקרון, אבא ניגש אליו והכניס לו משהו לכיס.
"יוסי", אמר לו אבא, "אם תרגיש לא טוב, תוציא את זה. זה יעזור לך".

יוסי הנהן, עלה לרכבת ומצא לו מקום ליד החלון. הרכבת התחילה לנסוע, והוא הרגיש כל כך שמח ועצמאי.

אחרי כמה דקות נכנס הכרטיסן.
"שלום, יש לך כרטיס?"

יוסי היה נבוך ומבולבל.
"רגע... אתה לבד?" הסתכל הכרטיסן בפליאה. "ילד בגילך, לבד ברכבת? מה אתה עושה פה בכלל? אבא ואמא יודעים או שברחת מהבית?"

לפני שיוסי הספיק לענות, אישה שישבה מולו הצטרפה לשיחה:
"אולי הוא נעדר! מציעה לדווח למשטרה!?"

נוסע ועוד נוסע, שנראה קצת פחות ידידותי, שלושתם עמדו מסביבו, שואלים שאלות, מסתכלים בדאגה מוגזמת.

יוסי הרגיש איך הלב שלו מתחיל לדפוק חזק. המחנק עלה בגרון. ואז הוא נזכר, "יש לי משהו בכיס!"

הוא הושיט יד, הוציא פתק קטן ופתח אותו:
"יוסי, זה אבא. אם אתה צריך אותי, אני בקרון האחורי".

ההקלה הייתה מיידית.
"אני לא לבד! אבא שלי פה!" ענה יוסי לכל המתערבים, תוך כדי שהוא קופץ ממקומו ורץ לקרון האחורי.

שם, בדיוק כמו שהבטיח, ישב לו בשקט אבא שלו.

לפעמים אנחנו הולכים בחיים ומרגישים שאנחנו לבד. מתמודדים, נאבקים, נתקלים באתגרים.

אבל האמת היא אחרת לגמרי.

הקדוש ברוך הוא תמיד פה, תמיד לצידנו. הוא לא עוזב אותנו אף פעם, הוא רק מחכה שנזכור שהוא שם.

"בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", כדי שבכל יום נזכור, ונדע שיש מי ששומר ויוציא אותנו מכל המיצרים של החיים.

שבת שלום!