מאיזו דרך הולכים? מנהגי עלייה לתורה שאולי לא הכרתם

בקהילות הספרדים נהגו שלא לקרוא לעולה לתורה בשמו מראש. והטעם הוא שחששו שמא העולה לא יוכל לעלות מסיבה כלשהי, ואז יתקיים בו - חס ושלום - מה שאמרה הגמרא במסכת ברכות:
 "אמר רבי יהודה שלושה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם: מי שנותנים לו ספר תורה לקרוא ואינו קורא, מי שנותנים לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות".

אומנם, בני אשכנז לא חששו לכך והם קוראים בשם מראש. כמובן שאם אדם נמנע מלעלות בגלל אונס, אין עליו חובה לעלות ואין בכך חשש כלל.

וכן בקהילות רבות נהגו שלא להעלות שני אחים או אב ובן זה אחר זה, מחשש לעין הרע.

מנהג ישראל הלכה הוא כאשר עולים לתורה - לעלות בדרך הקצרה ביותר. "בעל הלבוש" מסביר שהטעם הוא טורח הציבור, אך ה"פרי מגדים" כותב כי המנהג הוא לכבוד התורה עצמה, שהעולה ממהר אליה כי היא חביבה עליו.

כשחוזרים מעליית התורה למקום, המנהג הוא דווקא בדרך הארוכה. המקור למנהג זה הוא מהפסוק ביחזקאל:
 "וּבְבוֹא עַם הָאָרֶץ לִפְניֵ ה' בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲותֺ יצֵֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נגֶבֶ והְַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר נגֶבֶ יצֵֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנהָ לאֹ ישָׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בָּא בוֹ כִּי נכְִחוֹ יצֵֵא".

ויש בזה עוד טעם: להראות שקשה לו להיפרד מן התורה.

העולה לתורה אוחז בשתי ידיו בספר התורה - באמצעות המטפחת, או בעמודי הספר הנקראים "עץ חיים" - ואז מברך. זה דומה לכל המצוות שמברכים עליהן כשאוחזים אותן ביד, כמו תפילין וטלית.

לאחר הברכה, הוא מסיר את ידו השמאלית וממשיך להחזיק בספר התורה בימינו עם המטפחת, כל זמן הקריאה.