הגאון הרב ראובן אלבז: זה החיסרון שבלעדיו לא היינו נגאלים

"ואֲַנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, יב).

פעמים רבות אדם נולד עם חסרון מסוים, והוא מתלונן: "למה זה הגיע לי? מדוע הקב"ה הביא עלי את החסרון הזה?" ואינו מודע לכך, שדווקא החיסרון הוא זה שיצמיח לו את הישועה.

במדרש מסופר על משה רבנו, שבהיותו ילד "היה נוטל כתרו של פרעה, ומשימו על ראשו. והיו יושבים שם חרטומי מצרים ואומרים: 'מתייראים אנו מזה, שנוטל כתרך, ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך'. מהם אומרים להורגו ומהם אומרים לשרפו. והיה יתרו יושב ביניהם ואומר להם: 'הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו, והביאו לפניו קערות של זהב ושל גחלת, אם יושיט ידו לזהב - יש בו דעת, והרגו אותו, ואם יושיט את ידו לגחלת - אין בו דעת, ואין עליו משפט מוות'. מיד הביאו לפניו, ושלח ידו לקחת את הזהב. בא גבריאל ודחה את ידו, ותפס את הגחלת, והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו, ונכווה לשונו, וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון".

לכאורה, יכולה היתה להיות למשה רבנו טענה: 'מדוע הגיעה עלי צרה כזו? מדוע נגזר עליי להיות בעל מום?' אולם חז"ל מגלים לנו, כי דווקא בשל המום הזה הוא יכול היה להיות מושיעם של ישראל! הקב"ה הכין אותו מראש לתפקיד הרם, ולצורך מילויו היה עליו להיות ערל שפתים, כבד פה וכבד לשון!

כאשר הקב"ה התגלה אליו מתוך הסנה והטיל עליו את השליחות, הוא מוסיף ומבטיח לו: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ". חכמינו ז"ל מבארים: "כך אמר לו הקב"ה: מכיון שתאמר להם לשון זה, 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי', ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב אבינו ומיוסף הצדיק, שבלשון זה הם נגאלים".

כל המופתים שעשה משה רבנו לעיני ישראל, לא שכנעו אותם שהוא הגואל האמיתי. זקני ישראל סיפרו לסרח בת אשר על המופתים, ושאלו אותה האם מופתים אלו מוכיחים על כך שמשה הוא הגואל האמיתי, והיא השיבה להם בשלילה. הדבר היחיד שניתן להסתמך עליו הוא: אם יבוא גואל וישתמש בלשון: "פָּקֹד פָּקַדְתִּי", שזהו הסימן!

אבל לכאורה, כל אחד היה יכול לבוא ולומר "פקוד פקדתי, אני המשיח!" ומהי ההוכחה מהשימוש בלשון הזאת, שמשה רבנו הוא הגואל האמיתי?

התשובה לכך היא, שהסימן היה, שאם יבוא גואל כזה, שבאופן טבעי איננו מסוגל לומר את המילים: "פָּקֹד פָּקַדְתִּי", ובכל זאת יצליח לומר אותן - סימן שהוא הגואל האמיתי!

בהיותו ערל שפתים, משה רבנו לא יכול היה באופן טבעי לבטא את האות פ'. הוא ביטא אותה כמו את האות ב'. במקום לומר "פָּקֹד פָּקַדְתִּי" היה יוצא לו מהפה "בקוד בקדתי". וכאשר הוא בא לפני בני ישראל, הוא הצליח לבטא ולומר "פָּקֹד פָּקַדְתִּי".

כך הבינו בני ישראל: הוא הגואל האמיתי. כך התברר, אפוא, שדווקא החיסרון שהיה למשה רבנו, הוא זה שאפשר לו למלא את תפקידו הרם, ולהיות מושיעם של ישראל. אם לא אותו חיסרון לא היו ישראל מאמינים לו ושומעים לקולו. החיסרון הוא זה שהוביל לישועה.