בורח מהבעיות? זה הדבר שקרה למשה רבנו כשניסה

אחרי שהקב"ה אמר לגאול את בנ"י, אמר משה רבנו שהוא חושש שמא בנ"י לא יאמינו לו.
אמר לו הקב"ה: מה זה בידך? מה יש לך ביד? - מטה. כך היו משתמשים במטה בהליכה במדבר, כי הדרך לא סלולה, וזה היה עוזר.
אמר הקב"ה להשליך את המטה - והוא יהפוך לנחש. זה היה נחש אמתי, שלכן נס מפניו משה רבנו (ספורנו).
אמר הקב"ה לאחוז בזנבו - והוא יחזור להיות מטה.
אומר רש"י, וגם הרמב"ן - שהיה צריך מרע"ה ללקות על שהוא חשד בכשרים, שבנ"י לא יאמינו לו... ולמה באמת מרע"ה לא נענש?

אומר החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (סוף חלק ב', פרשת שמות), על הפסוק "שלח ידך ואחוז בזנבו" - רמז הקב"ה: לא לנוס מהבעיה, לא לנוס מהמצוקה, לא לנוס מהצרות, אלא לקבל אותן.
האור החיים הק' אומר: "סמי דיסורי קבולי".
לכן נאמר - "וישלח ידו ויחזק בו" - לרמוז שעשה, קיבל והחזיק. ולכן - "ויהי למטה בכפו". הוא קיבל על עצמו את הייסורים. הוא קיבל על עצמו את המצב. הוא לא ברח מהבעיה. הוא לא ברח מהעונש. הוא לא ברח מהאתגר. הוא לא הסיח דעת מהבעיות.
היה בדין שייענש... לברוח מהנחש, למרע"ה - זה לא היה עוזר.
אבל כשהאדם מקבל "את העונש" - הוא מיד מסיר את העונש. הוא מקבל את המצב - הוא מסיר את המצב.
כי הוא מקבל על עצמו אחריות ותיקון.

הנפש החיים, בשער א', פ"ז, כותב שהאדם במעשיו מפעיל עולמות עליונים - "השם צילך", השם הוא כמו הצל של האדם.
האדם מתעורר בעשייה ברוחניות - והוא זוכה לשפע משמים.
האדם משפיע על העולמות העליונים. הקב"ה עשה "נס" - שבני האדם במעשיהם יפעילו את העולם.
ובזוהר פרשת תצוה כתוב: אם האדם שמח בעבודת השם - הוא משפיע על עצמו שמחה ושפע. ואם הוא עצוב - הוא משפיע על עצמו סיבות לצער.
השם הוא כמו הצל של האדם.

ולכן, כאשר היו בנ"י על שפת הים, אמר להם הקב"ה: "ויסעו". משה רבנו היה עומד ומתפלל - אמר הקב"ה: אם רוצים ישועה, צריכים לפעול למעלה מדרכי הטבע, ההרגל והחשיבה הרגילה.
אם עובדים למעלה מדרכי הטבע - אז זוכים לשפע שמימי, למעלה מדרכי הטבע.
ולכן אמר הקב"ה: לא עת תפילה, אלא עת וזמן של מסירות נפש.

וכך אומר הראשית חכמה: כתוב על י"ג מידות הרחמים - שהם סגולה נפלאה להרבה שפע... והוא שואל: הרי רבים מזכירים י"ג מידות הרחמים ולא רואים ישועות וניסים - למה?
הרי בגמרא כתוב שהקב"ה כורת ברית לשלוש עשרה מידות - שלא חוזרים ריקם...
אלא שהגמרא במסכת שבת קל"ג אומרת: "מה הוא רחום - אף אתה רחום. מה הוא חנון - אף אתה חנון."
ואומרים חז"ל: אם יעשו לפני כסדר הזה - אני מעביר על מדותי... לא יאמרו - אלא יעשו!!
עושים - זו הנהגה. לעשות, ולא רק מלים, לאמר...

וכתב החיד"א ב"חומת אנך" על מה שכתוב בתהלים: "ולרשע אמר אלוקים - מה לך לספר חוקי, ותשא בריתי עלי פיך".
הטענה על הרשע היא שהוא נושא ברית, אומר את הברית - את י"ג מידות הרחמים - אבל הוא לא חי ופועל כך.
אלא רק אומר. הוא אומר את זה בפה - אך לא עושה את זה בפועל.
וכך כתב בספר תומר דבורה - שהאדם ילמד מי"ג מידות הרחמים ולהתנהג כך, לא רק לקרוא את הדברים.

ולכן, האדם בחטאו מתרחק מהדביקות בבורא עולם - וניתנה רשות למידת הדין...
אך כאשר הוא מקבל אחריות - הוא מקבל את המצב, הוא מקבל את העונש - הוא מיד מתקן.
האחריות - היא תהליך התיקון.