אשתך רוצה להתגרש? נלחם על הקשר או פשוט נשבר מבפנים?

אשתי רוצה להתגרש. אני מנסה לעשות הכל כדי להחזיר את הקשר - והיא אומרת שאני אובססיבי, לא מרפה...
אם אתה מרגיש שאתה נלחם על הבית - והיא חווה את זה כ"אובססיביות" - אתם נמצאים במצבים נפשיים שונים.
כאשר אתה בלחץ לאבד את הקשר - אתה מגביר ניסיונות פיוס, הסברים, שיחות. אבל היא כבר גיבשה עמדה - וכל ניסיון רק מלחיץ אותה עוד יותר.
אתה אומר לעצמך: "אני נלחם על הנישואין!" והיא מרגישה: "אני לא מקבלת אוויר - אין לי מרחב..."
ככל שאתה מנסה להתקרב - היא מתרחקת. אתה עושה דבר טוב - אבל בעיתוי רגשי לא מתאים.

כשבעל או אישה מדברים על גירושין באופן נחרץ - התגובה האוטומטית של לחץ, שיחות, הבטחות, הסברים - לא תמיד מקרבת. להפך - היא מגבירה את תחושת החנק. וזה נכון, ברוב המקרים.

אז מה כן מחזיר סיכוי - גם אם זה נראה הפוך לגמרי?
לעבור מ־"רדיפה" ל־"נוכחות רגועה".
כלומר: לא להיעלם. לא להתנתק. אבל - לעצור את הניסיונות לשכנע / להציל / להיאחז.

זה משדר: בגרות, יציבות, אחריות הורית, היעדר תלות רגשית.
וזה - לפעמים - הדבר היחיד שמאפשר לצד השני להתחיל לראות אותך מחדש.

לכן - מפסיקים ניסיונות תיקון אינטנסיביים.
לא: הודעות רבות, שיחות חוזרות, "בואי נדבר", הבטחות לשינוי, וידויים רגשיים, מחוות גדולות.
כל אלה מתפרשים כלחץ.

במקום זה - חוזרים לשיח תפקודי ושקול בלבד. דיבור רק על: ילדים, בית, לוגיסטיקה.
בסגנון: "אני כאן. מתפקד. יציב. אחראי."

לא קר. לא מתרחק. אבל - לא רודף.
שיח קל, ענייני, נחמד, נעים ומכבד - אבל לא רודף!

ועוד נקודה חשובה: אתה עובד על עצמך - לא כדי להוכיח לה שאתה משתנה - אלא כדי: לא לאבד את הזהות שלך, להיות אבא חזק לילדים, להיות אדם עוצמתי.
כשאתה חוזר להיות יציב - יחסי הגומלין ביניכם משתנים. גם אם זה לא מציל את הקשר - זה מציל אותך!

ולסיום - אמת כואבת, אבל בוגרת:
אי־אפשר להכריח אדם להישאר.
אבל כן אפשר: לעצור דפוס שמרחיק, לבנות יציבות פנימית, להשיב כבוד הדדי, להגדיל את הסיכוי לדיאלוג עתידי.

גם אם בסוף היא בוחרת להיפרד - הדרך שבה אתה מתנהל עכשיו תקבע: את הבריאות הנפשית שלך, את מערכת היחסים ההורית בעתיד, ואת ההשפעה על הילדים - כבר עכשיו.

בהווה - בוחרים ליצור את העתיד.