הרב שמשון פוקס חושף: זה הכוח של בחירת שם שמסמל תקווה

כשנולד ליוסף בנו הבכור, הוא קרא לו מנשה. התורה מסבירה:

"כִּי־נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת כָּל־עֲמָלִי וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִי".

המילה "נשני", כמו נשכחתי, רומזת לכאב העמוק של יוסף הצדיק מכך שמשפחתו התנתקה ממנו ושכחה אותו.

אבל כשנולד הבן השני, משהו בגישה של יוסף הצדיק משתנה.

"וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם, כִּי־הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי", יוסף מודה לה' ומתמקד בטוב. למרות הצער, הוא רואה את הצמיחה, הרוחנית והגשמית, שזכה לה.

חיי האדם מורכבים משני סוגי רגעים: יש זמנים שאדם מרגיש שה' שכח ממנו והתייאש ממנו, זה מנשה. ויש זמנים של פריון, שמחה, המשכיות ונצחיות, זה אפרים.

הבעיה היא שרוב האנשים נוטים להתמקד דווקא בחלק השלילי. בשכחה, בצער, בייאוש. אדם נוטה להסתכל על מה שחסר יותר מאשר על מה שיש. וזה נכון גם כשהוא מסתכל על אחרים, וגרוע מכך, כשהוא מסתכל על עצמו.

אבל כשמסתכלים על מנשה, רואים שהוא היה יד ימינו של אביו. מנשה שימש כמתורגמן של יוסף, "כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם", כמו שמספרת התורה. והוא גם זה שכשהאחים הגיעו למצרים, עמד והכה אותם מכה אחת, הכניס אותם לבית האסורים ונתן עליהם כבלים.

מטבע הדברים, יוסף ראה בו את ממשיכו, ולכן כשבא לברך את בניו לפני יעקב, העמיד את מנשה לימין יעקב, מקום הכבוד.

אבל יעקב אבינו שִׂכֵּל את ידיו. הוא רצה ללמד אותנו משהו חשוב: יש אנשים שהצמיחה שלהם נובעת מתוך צער, כמו מנשה. אבל יש אנשים שמתמקדים בחלק החיובי שיש בהם ולא בחלק השלילי, ואז הגדילה שלהם הרבה יותר חזקה. כמו שאמר יעקב על אפרים:

"וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ", כי התמקדות בטוב והסתכלות על הצד החיובי גורמות לצמיחה גדולה יותר.

"וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה", יעקב מלמד אותנו שצריך להשתדל להתמקד בטוב. כי דווקא על ידי זה מסתלק כל הרע והמר.