זוגיות עם אדם פצוע מבפנים: לעודד זה לא הפתרון

איך לעזור לבעל רודף שלימות, שמרגיש נחיתות, נוטה לכעס ולהאשמות. ניסיונות לעודד ולהראות טוב דווקא מעוררים מאבקי כוחות. מה לעשות?

מי שמרגיש נחיתות, אשמה ותסכול, אינו אדם "רע" - אלא פצוע. הרגשות הרעים אינם הבעיה, הם התוצאה. אם הוא מרגיש קטן, הוא חושב שמנסים להקטין אותו גם כשמדברים אתו עניינית. זה לא נעשה במודע, אלא תגובה אימפולסיבית מתוך הישרדות נפשית.

כאשר האשה באה ממקום חיובי ומנסה לעזור ולדון-לכף-זכות, היא פועלת בהיגיון של אנשים רגילים. אך בעולם של אדם פצוע, הוא חושב שכאשר אומרים לו שהעולם הוא טוב, הוא חווה שמתכחשים לכאב שלו, שמתעלמים מהבעיות. הוא מפרש כאילו אמרו לו שהוא מגזים, מה שגורם לו להתבצר ולהתעקש יותר ויותר.

אי אפשר להוציא אדם מתחושת נחיתות דרך הסבר או ראיית הטוב, כי הכאב חזק מההיגיון הבריא.

הוא צריך "מרחב", הווה אומר מקום שבו לא מתקנים אותו, לא משפרים אותו, לא "מלמדים אותו איך לחשוב נכון", אלא מעבירים מסרים בסגנון של: "זה נשמע קשה, אני מבינה שזה פוגע..."

אמירות כאלה משפרות יותר מאלף הסברים על העולם היפה שנתן בורא עולם. אמירות אלה מכירים בקיום שלו.

יש אנשים שאומרים "בקול" אני אדם רגיש, אך לא מבינים שפעמים אדם רגיש מדי - זו לא בשורה טובה אלא בשורה רעה. כי אדם עם רגישות יתר הוא מרגיש הכל חזק מדי: רעש חזק מדי, מילה חדה מדי, מהר מאד נפגעת השגרה שלו.

אם הוא קצת רודף שלימות, אז הוא גם מרגיש שהוא חייב להיות טוב, אבל עמוק בפנים הוא לא בטוח שהוא טוב. המתח הזה מוליד כעס.

חשוב שהאשה תדע: היא לא יכולה לרפא את הפצע באופן ישיר עם "שכל ישר". לרפא אדם סובל עם "שכל ישר", פעמים זה להעמיק את הפצע והכאב.

דווקא כשהאשה מפסיקה להיות "המצילה" - זה יעזור לו יותר "להציל" את עצמו.

שינוי עמוק לא מתחיל בראיית הטוב, אלא בחוויה של ערך שהוא ירגיש עם עצמו.