נכנס לחדר נפטרים והתעורר לחיים | סיפורו המטלטל של דודו אסייביץ'

לעיתים נדמה כי רק זעזוע קיצוני, כזה שמפרק את כל מה שהאדם חשב שהוא יודע על עצמו ועל עולמו, מצליח לפתוח חרך אל המשמעות העמוקה של החיים. זה בדיוק המסלול שעבר דודו אסייביץ’, אדם שחי שנים ארוכות הרחק מכל זיקה למסורת ולאמונה, עד לרגע אחד דרמטי שבו מצא את עצמו ניצב, הלכה למעשה, בין חיים למוות, במקום שבו המדע כבר מיצה את יכולתו.

דודו עצמו אינו מסתיר דבר. בבית שבו גדל, מושגים של אמונה, קדושה או נוכחות אלוקית לא היו חלק מהשיח המשפחתי. יום הכיפורים, לא עורר בו יראה אלא דווקא התנגדות. בזמן שעם שלם היה שוקע בתפילה ובצום, הוא בחר להבליט את הנתק: שולחן שהוצב בגינה, אוכל בפרהסיה, הצהרה ברורה של ריחוק. אלא שהמציאות, כך התברר בהמשך, הובילה אותו למסלול שונה לחלוטין מזה שתכנן לעצמו.

הקריסה הגיעה בפתאומיות, ביום שישי שגרתי לכאורה. אשתו הייתה הראשונה להבין שמשהו אינו כשורה. צבע עורו השתנה באופן חריג ומעורר אימה, עד שנראה כאילו גופו עבר כוויה קשה. כשהובא לבית החולים בכיסא גלגלים, מבט אחד במדדים הספיק כדי להקפיץ את הצוות הרפואי. בתוך רגעים ספורים הועבר לחדר הלם, כשהמסדרונות מתמלאים תנועה קדחתנית ודלתות נטרקות בזו אחר זו.

באותם רגעים נאמר לו באופן חד וברור: מצבו קריטי. נדרשת הרדמה והנשמה מיידית, והזמן דוחק. רגע לפני שנחתם הטופס, ביקש דודו לעצור. לא כדי להתווכח, אלא כדי לפנות, לראשונה אולי באמת, כלפי מעלה. בעיצומו של פחד מוחשי, פרץ בבכי ואמר שאם זהו קצו, הוא מבקש רק להודות על החיים שניתנו לו. הסצנה, כך מעידים הנוכחים, הייתה מטלטלת עד שגם אנשי הצוות המנוסים לא הצליחו להישאר אדישים.

דודו הועבר למחלקת הקורונה בבית החולים רמב"ם, מורדם ומונשם, מבודד מאחורי שכבות ניילון, תמונת מציאות קשה שהייתה מוכרת באותם ימים. בני משפחתו, חסרי אונים מול המוניטורים, קיבלו מסר חד מרבי דוד אבוחצירה: מבחינה רוחנית, אין עוד מה לעשות מלבד תפילה אמיתית, כזו שאינה נאמרת מן השפה ולחוץ. הם חזרו הביתה, פתחו ספרי תהילים ונאחזו באמונה, בזמן שדודו עצמו חווה, לדבריו, מציאות אחרת לחלוטין, תחושה של ריחוף, אור עז ומרוחק, ומקום שלא ניתן לתארו במילים רגילות.

ואז הגיע הרגע הבלתי נתפס. ביום רביעי, בניגוד לכל תחזית, דודו פקח עיניים. לא במחלקה, לא בחדר טיפול, אלא בחדר המיועד לנפטרים. מקום שבו הרפואה כבר אינה פועלת. שם, במרחב שבין עולמות, התחולל בו תהליך עמוק של חשבון נפש. זיכרונות חייו חלפו מול עיניו בזה אחר זה, מלווים בתחושת החמצה צורבת. התובנה הייתה חדה וברורה: שום דבר אינו משתווה למשפחה, לזוגיות, לילדים. כל מרדף אחר כבוד, חומר או אשליה, מתפוגג ברגע האמת.

הסיפור של דודו אינו רק סיפור אישי, אלא תזכורת נוקבת: אין אדם שרחוק מדי, ואין שער שנסגר בפני מי שקורא באמת. גם מי שדחה, התריס ופנה עורף, יכול למצוא דרך חזרה. לפעמים די במילה אחת של תודה, בפסוק אחד של תהילים, כדי לשנות מסלול חיים שלם.