החייל הרוסי ראה את נרות החנוכה דולקים ולא האמין למראה עיניו

במחנה העבודה הסובייטי, בין עשרות ומאות אסירים מיואשים ומורעבים, התרחש סיפור שמרומם את הנפש ומעורר אמונה עזה, ממש כמו נרות החנוכה המבהיקים באפלת החורף. ר' אשר ששונקין ז"ל, חסיד יהודי איתן באמונתו, מספר את שאירע בימיו כאסיר במחנה.

יום אחד, ניגש אליו אסיר יהודי בשם נחמן רוזמן. פניו היו חרושות סבל, אך מבט עיניו העיד על רוח פנימית שאינה נכנעת. "אמרו לי," פתח, "שאתה לא יוצא לעבוד בשבת. האומנם?"

ר' אשר אישר בשקט. "גם אני רוצה לזכות בזה," אמר רוזמן, "לא ראוי שיהודי יחלל את קדושת השבת. אעמוד בניסיון, גם אם יכניסוני לצינוק." הוא ידע בדיוק מה זה אומר, רעב, קור, בידוד וייסורים. אך נשמתו היהודית התעוררה.

מאותו רגע החל רוזמן לעבור מהפך. סיפר כי אביו היה יהודי תמים, שקם כל בוקר באשמורת ואמר את כל ספר התהילים. אך דרכו של רוזמן הייתה שונה, עסק במסחר, שיחד מפקדים בצבא, התקדם בדרגות, ואז נעצר על מסחר אסור ונגזרו עליו עשרים וחמש שנות מאסר. במחנה, הוא התעורר. נשמתו צעקה.

כשחנוכה התקרב, סיפר לו ר' אשר על נס פך השמן, על החשמונאים שניצחו את היוונים, על המקדש שנטהר, ועל הנר הקטן שלא כבה, ודווקא שם, במקום החשוך בעולם, החליטו השניים להדליק אור.

ר' אשר הציע להכין חנוכייה מפחית שימורים, שתיראה כמה שפחות כדי לא לעורר תשומת לב. אך רוזמן, כולו מלא התלהבות קודש, ענה לו בתקיפות: "לא ייתכן שאחגוג את נס המקדש בפחית עלובה! לחנוכה צריך חנוכייה מהודרת, כיאה למצווה רמה שכזו!" לא פחות.

וכך עשה. הוא שילם לאסיר פחח כמה רובלים, והזמין ממנו חנוכייה בעבודת יד. ר' אשר היה נבוך: הנה אדם שרק אתמול החל להתקרב, וכבר מדקדק במצוות מתוך אהבה והוד.

בערב הראשון של חנוכה הופיע רוזמן עם חנוכייה יפהפייה בידו האחת, ובידו השנייה כלי שמן זית. בעודם עומדים בצריף המחנאי הדחוס, התקינו את הנרות בפינה נסתרת, סמוך לכיור. הדליקו בברכה, והשלהבת הראשונה נסקה אל על. מיד ניגשו אסירים רבים לראות, ור' אשר סיפר להם על ירושלים, על המקדש, על הניצחון הרוחני. ואיש לא הלשין. להיפך, רבים העריכו אותו.

כך עברו הימים, והנרות הודלקו מדי לילה בריש גלי.

ואז, בליל הנר החמישי, בעודם עומדים מול הנרות ומזמרים חרש, פרץ לפתע לתוך הצריף חייל חמוש, ורובה בידו. הוא עבר בין הדרגשים וספר את האסירים. מעולם לא הייתה ספירה בשעה כזו, עשר בלילה בדיוק. זו הייתה שעה של צפירה וסגירה מוחלטת.

"זה לא מקרי", לחש אסיר אחד לר' אשר. "מישהו הלשין עליך. החייל הזה כאן לא לספירה, אלא לעצור אותך בגלל הדלקת הנרות. פולחן דתי והבערת אש במחנה, אלה חטאים חמורים." גוי אחר הציע לו להשליך את החנוכייה לערמת שלג סמוכה. "אולי תינצל."

אבל ר' אשר ענה בתקיפות: "חס ושלום. הנרות הללו, קודש הם. איני מכבה אותם."

כשהחייל הגיע אליהם, עמד, הביט אל הנרות הדולקים, וספר אותם. לפתע שאל בקור הרוסי שבפיו: "פיאט?" (חמש). ור' אשר, כאילו מדבר מפי הגבורה, השיב מיד: "פיאט!".

החייל לא אמר מילה נוספת. הסתובב ויצא. ההלם היה מוחלט. "זה לא ייתכן", לחשו האסירים. הרי הדלקת נרות בצריף הייתה בגדר עבירה מסכנת חיים. ועם זאת, הוא ראה, ולא הגיב.

ר' אשר היה בטוח: "זה היה אליהו הנביא. לא חייל רגיל. אלא שליח מן השמים לשמור על אותו רוזמן, בעל התשובה הגדול, שחזר בכל לבו."

והנרות? הם דלקו עד הלילה השמיני, בכל לילה ולילה, באור יקרות של מסירות נפש יהודית. איש לא נגע בהם. איש לא פגע. כי כשנר יהודי מאיר, גם הגולאג נסוג מפניו.