סבא וויתר על העבודה למען לימוד התורה ובסוף הפך למנהיג של עם ישראל

בפרשת ויצא מוזכר כי יעקב אבינו יוצא מבית הוריו, עובד שנים רבות בתנאים קשים אצל לבן, ומתמיד בעבודתו למרות המכשולים. ומתוך אותה דרך ארוכה ומפרכת, צומחים כל שבטי ישראל.

כשאני חושבת על יעקב אבינו שמתחיל מאפס ובונה עתיד, אני נזכרת מיד בסבא שלי, מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

תבינו, סבא גדל במשפחה פשוטה. אביו היה ירקן. בשלב מסוים, כשסבא כבר גדל, אביו שקל לפטר את העובד שהעסיק אז ולהכניס את בנו לעבודה כדי לחסוך בהוצאות.

ואז הגיע ראש הישיבה שלו, הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל. הוא ראה את הפוטנציאל בילד הצעיר והבין בדיוק מה עומד לקרות אם ילד כזה ייצא לעבוד במקום לשבת בבית המדרש.

רבי עזרא עטיה לא היסס. הוא ניגש לאביו של סבא ואמר לו: "אני אעבוד אצלך במקום הילד! העיקר שהוא יוכל להמשיך ללמוד. יש לו עתיד מזהיר!"

סבא רבא שלי הפנים את חשיבות דברי ראש הישיבה, והחליט "לשחרר את סבא" מעול העבודה. כך סבא המשיך להשקיע ולהתמיד בלימודו. שנים של עמל והתמדה הפכו אותו לאיש שהעמיד דור שלם של בני תורה.

כאימא שמחנכת את ילדיה לפי דרך התורה, הסיפור הזה מלווה אותי כל הזמן. העובדה שאפשר להתחיל ממקום קטן, צנוע, ולהגיע כל כך רחוק, זה מסר שאני רוצה להעביר גם לילדים שלי וגם לעצמי.

"שום דבר לא בא לי מהשרוול", סבא היה אומר לנו. "הגעתי לאן שהגעתי רק בזכות זה שלמדתי וחזרתי שוב ושוב, התמדתי והשקעתי".

זה היה משפט שבעיניי מסכם את כל המהות שלו: אין קיצורי דרך. כדי לבנות משהו אמיתי, צריך להיות מוכן לעבוד קשה, יום אחרי יום. בדיוק כמו יעקב אבינו, שעבד 14 שנה למען רחל אימנו, לא ויתר, ובנה את בית ישראל, כך גם סבא הבין שגדולה אמיתית נבנית רק בהתמדה, בסבלנות, ובאמונה שהדרך הארוכה היא הדרך הנכונה.