הנר שבער באפלה: סיפור חנוכה שלא ייאמן ממחנה העבודה

בלב האפלה של השואה, כאשר אומות העולם שתקו והגרמנים ביקשו לכלות את עמנו מעל פני האדמה, הפציעו קרני אור מעוררות השתאות, גבורה יהודית רוחנית שלא נכנעה, גם תחת מגף הצורר.

במחנה העבודה מיהרלדארף, בחנוכה תש"ה, התכנסה קבוצת יהודים שבורים ורצוצים סביב דמותו של הצדיק, הרבי הקדוש מצאנז זיע"א. בידיו לא היה לוח שנה עברי, אך רוחו הייתה מחוברת אל שרשרת הדורות. כאשר נשאל מתי יחול כ"ה בכסלו, התיישב בצריפו, וביד אחת אוחז גזיר פחם, וביד שנייה קרעי שק מלט, והחל לחשב את התאריך לפי זכרונו המדויק, עד שידע את הלילה שבו תידלק להבת האמונה.

בהשגחה פרטית, הופקד הרבי בעבודתו במחסן העצים. שם, בסיוע נאמנים נוספים, בנה בחשאי מנורת עץ. אך מה יהיה עם שמן? בכל יום קיבלו האסירים מעט מרגרינה, שארית חיים לגוף הדווי. אך כעת, הפירורים הללו הפכו לניצוץ של אור, תרומת נפש, תרתי משמע. יהודים ויתרו על מזונם כדי למצות טיפה שמן לנרות חנוכה.

גם פתילות חסרו. אך במסירות מופלאה נשלפו חוטים מהבגדים הבלויים של האסירים. כל אחד הקריב משהו, כדי להשיב לעצמו את הצליל הפשוט והטהור של "להדליק נר חנוכה".

בליל חנוכה הראשון, הדליק הרבי את הנרות בדבקות ורעדה. השמחה הייתה גדולה מן החיים עצמם. ואולם בלילה אחר, אחזה אש בצריף. השריפה גרמה למהומה, והרשעים פתחו בחקירה. גילוי אש כזה דינו מוות. אך בנס גלוי ניצלו.

לימים סיפר הרבי בהתרגשות: "גם אם אתן הודיה לבורא עולם כל חיי, לא אוכל להשיב לו על החסד, שזיכני להדליק נר חנוכה גם בגיא הצלמוות, ועוד נשארתי חי להלל ולשבח על הנס הגדול".