הוא לא ענה לטלפון, ואז התברר מה עשה למען אמו של החבר

זאת הייתה תקופה שבה לא לכל אחד היה טלפון אישי, והקשר בין אנשים התנהל גם דרך "הטלכרט", כרטיסי טלפון ציבוריים.

בחור צעיר, עני ואביון, חי עם אימו החולה. מצבה הבריאותי התדרדר, והרופא נתן לה מרשם לתרופות יקרות.
הבחור עמד מול דילמה קשה, מאיפה יביא כסף בשביל התרופות? ליבו נקרע כשהביט באימו היקרה שזקוקה כל כך לעזרה.

בייאושו, פנה הבחור לטלפון הציבורי הקרוב, הכניס את הטלכרט, וחייג אל חבר קרוב.
בקול חנוק סיפר לו על מצבה של אימו, וביקש: "אחי, תעזור לי. אני חייב להשיג את התרופות האלה".

החבר שמע אותו, השתתק לכמה רגעים, ואז אמר בקצרה: "אני אנסה לעזור לך. נדבר בהמשך".
השיחה נותקה.

הבחור יצא מהשיחה בתחושה כבדה. אולי החבר לא באמת התכוון לעזור? אולי הוא מנסה להתחמק?

שעות עברו. אימו נאנחת במיטה, והוא שוב ניגש לטלפון הציבורי.
שוב הכניס את הטלכרט, חייג לחברו, ואין מענה.
חייג שוב. ועוד פעם. דממה.

ליבו של הבחור נשבר. מחשבות קשות חלפו בראשו:
"איך הוא יכול? הרי הוא יודע כמה אני זקוק לו עכשיו...
אם הוא היה חבר אמיתי הוא היה צריך להגיד לי שהוא לא יכול או שאין לו אפשרות! אבל להיעלם ככה?"

הכאב הפך לתסכול, והתסכול למרירות.
כשהגיע הביתה, עייף ונואש, הבחין על מפתן הדלת בשקית.
הוא התכופף, הביט פנימה וליבו החסיר פעימה.

בתוך השקית היו התרופות שאימו כל כך הייתה זקוקה להן.
לצד התרופות, מצא פתק קטן, ועליו, בכתב יד מוכר, נכתבו המילים הבאות:

"לחברי היקר,
לא רציתי שתדאג.
מכרתי את הטלפון שלי כדי שאוכל לקנות לאימא שלך את התרופות שהיא זקוקה להן".

הבחור התיישב על הרצפה והחל לבכות.
כל המחשבות הרעות, ההאשמות והכעסים נעלמו.

כמה אנחנו צריכים זהירות שלא להסיק מסקנות כל כך מהר, ולדון כל יהודי לכף זכות!