"לא היה טריק. לא הייתה בריחה. רק תופת" - עדות החטוף שמזעזעת את ישראל

רום ברסלבסקי לא מתאר את עצמו כגיבור. אין ברקע ניסיון בריחה מרגש או תמרון מתוחכם מול שוביו. הוא לא התחבא, לא תכנן, לא התחכם - רק שרד. בתוך עולם אכזרי שנשלט על-ידי אנשי הג'יהאד האיסלאמי, כשכל מגע אנושי עלול להסתיים באלימות - גופנית, נפשית, ולעיתים גם מינית - הוא פשוט נותר חי. וזה, כשלעצמו, גבורה.

העדות שמסר השבוע בתכנית "הצינור" ברשת 13, אינה רק מסמך אנושי נדיר בעוצמתו, אלא גם תזכורת כואבת לכך שבצל הקרבות והדיונים הפוליטיים - היו שם אנשים. חטופים. אזרחים. בני אדם.

רום תיאר כיצד בילה שבועות ארוכים בעלטה - תחת עינויים, רעב, השפלה ואובדן מוחלט של תחושת ערך עצמי. אפילו שיאי השפל, לדבריו, לא גרמו לו להישבר כליל - אך הותירו אותו עם זיכרונות קשים ותחושת נתק מהעולם שסביבו.

אחת ההתבטאויות המעניינות בראיון הייתה כאשר הבהיר, כי לא ספג מכות כתוצאה מהחלטות ישראליות כלשהן, אלא "רק בגלל שאני יהודי", לדבריו. התבטאות זו מצאה את דרכה במהירות אל הרשתות החברתיות, וגם השר לביטחון לאומי, ח"כ איתמר בן גביר, התייחס אליה בפומבי - והדגיש את הממד האנטישמי הברור של השבי. יש הרואים בכך חיזוק לגישה שמדגישה את החשיבות של הרתעה, נוקשות ובידול חד בין המחבלים לחטופים.

חשוב לומר: גם במערכת הפוליטית וגם בציבור יש מחלוקות בנוגע לדרך שבה נוהלה סוגיית החטופים במהלך המלחמה, ולעסקאות שהיו או סוכלו. בן גביר ואחרים הביעו לאורך התקופה עמדה תקיפה וזהירה לגבי מחיר השבת החטופים - עמדה שנועדה, מבחינתם, לשמור על ביטחון אזרחי ישראל בטווח הארוך.

וכעת, כשהוא שב לארץ - רום מנסה לבנות את חייו מחדש. הוא מצלם את עצמו מניח תפילין, מתבונן מהמרפסת בתל אביב, מדבר על רגשות מעורבים של הודיה וייאוש, חיוך ודמעה. מאחוריו - 738 ימים של שבי. לפניו - מסע ארוך לשיקום.

אבל גם עבורנו, הציבור הישראלי, המסע עוד לא נגמר. לא מדובר רק בזיכרון אישי. מדובר באחריות לאומית. להבין, לשאול, לבדוק - ולעשות כל שניתן כדי שזה לא יקרה שוב.

רום ברסלבסקי הוא לא סיפור בודד. הוא מראה. והוא תזכורת.