איך הדמעות שלך יכולות להיות הצעד הכי חזק בחיים?

יש רגעים שבהם כל מה שבנינו מתערער.
האדם עומד מול ניסיון, מול שבר, מול קיר שאין לעבור. הוא כבר לא מצליח להילחם, לא מסוגל להסביר, לא מצליח להבין. אבל דווקא שם — במקום שבו נדם הכוח, נולד הקול.
חז"ל אומרים: "מיום שחרב בית המקדש - ננעלו שערי תפילה, אבל שערי דמעה לא ננעלו." חז"ל לא מתארים כאן פסימיות - אלא מהפכה ותקווה אמתית. תפילה, כשהיא נובעת מכוח, מהבנה, מהשגה - יש לה שערים. אבל כשאדם נשבר, כשאין לו כבר מילים — הוא נוגע במקום שאין בו שערים כלל.
כלומר: מה שקורה למטה בנפש משפיע למעלה בשמים. הדמעה היא סמל לקריעה של אשליית השליטה. מה שאמרו חז"ל: "שערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו." זו גם תובנה על הנפש.

מה ננעל בנפש? "שערי תפילה" — הם מקומות שבהם האדם עדיין פועל מתוך תבנית, מתוך מבנה, מתוך ניסיון לכוון, לשלוט, לעשות, להגיע לאחיזה בתוצאה. כל עוד הוא מאמין שהוא זה שיכול לשנות, התפילה שלו עוברת דרך שערים — והם עלולים להינעל.

מהם שערי דמעות בנפש האדם? זה הרגע שבו השערים הפנימיים של האדם עצמם נפרצים. שערי דמעות זה סמל לכך שהוא כבר לא "מסודר", מאורגן. הדמעות — הן סמל לכניעה, להסכמה לא לדעת, לא להבין, לא לשלוט.

הדמעות הן השבירה של הדימוי. כל עוד האדם מחזיק באמונה שהוא "ישיג" דרך כוחו — הוא סגור. אבל כשהוא מבין שהמציאות מורכבת, שאין לו את התשובות, והוא בוכה... אז הוא פתוח. זוהי התפילה, עבודת הלב, המוכנות להודות שאנו תלויים בידי הקב"ה; אנו לא יכולים לאחוז ולהבטיח תוצאה, אנו רק יכולים לעשות, להתאמץ, להכיל כמה העולם מורכב, וכך לגלות גמישות, ענווה והכנעה. לא ענווה של עצלות אלא ענווה ומחויבות לעשייה רצינית. אנו חושבים שהבוכה הוא החלש, זו טעות.

האדם שבוכה באמת איננו נחלש — הוא נעשה אמיץ. כי הוא הסכים לראות את עצמו בלי מעטפת.

המשבר איננו הפסקה של הקשר עם הקב"ה - אלא שינוי האופן שבו הוא מתרחש. לפני הניסיון - האדם מתפלל אל השם. בתוך הניסיון - הוא מתפלל עם השם, "עמו אנוכי בצרה".

כי שם, בתוך החושך, הקב"ה נושא איתו את הכאב.

ולכן אומר דוד המלך: "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה." דווקא מן המצר, מן המקום הצר, נולדת הקריאה שמביאה מרחב. כי הקב"ה אינו מחפש את הצלחתנו - אלא את האמת שלנו. וברגע שאדם עומד חשוף, בלי מסכות, בלי כוח - הוא פוגש את האמת. הקב"ה יצר את המיצר כדי שנגיע למרחב. אם אנו מודעים שנמצאים במיצר, יש גבול ליכולות לעשייה, להצלחה שלנו כבני אדם. לכן אנו קוראים אל הקב"ה, אז הקב"ה עונה מן המרחב.

אבל כשהכול נופל, כשאין לאדם על מי להישען - אז מתגלה באמת על מי הוא כן נשען: על אבינו שבשמים.