מה הסיפור של קין והבל מלמד אותנו על האושר האמיתי?

קין הביא קורבן פשוט להשם. הבל הביא משובח.
ואז נולדה הדרמה האנושית הראשונה של קנאה, אכזבה, ופצע פנימי שלא נרפא.

"וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָנָיו".
הוא לא הורג את הבל כי הבל עשה לו רע.
הוא הורג את הבל - כי הוא לא עומד במפגש עם עצמו.

הוא רואה את הצלחת הבל - לא כהשראה, אלא כאיום.
במקום לשאול: מה אני יכול ללמוד ממנו
הוא שואל: למה הוא מצליח ואני לא?
והכאב הזה - הופך לשנאה.

כששואל אותו הקב"ה: ''אַיֵּה הֶבֶל אָחִיךָ''?
זו לא שאלה גיאוגרפית.
זו שאלה של תודעה.
איפה אחיך בלב שלך?
איפה היכולת שלך לראות את האחר - לא כיריב, אלא כאדם?

אדם שמרוכז בעצמו, ששואל כל הזמן ''איך אני מרגיש'', ''מה אני חווה'' -
לא נעשה מאושר יותר. הוא רק נסגר עוד פנימה.
אנשים שמחים - הם אלה שאין להם זמן לחשוב על עצמם.
הם עסוקים בלעשות, בליצור, בלתת, בלגדול.

קין לא נכשל כי היה רע.
הוא נכשל כי לא האמין שהוא טוב.
הוא לא הביא קורבן פשוט כי רצה לזלזל באלוקים -
הוא הביא קורבן פשוט כי זילזל בעצמו.

וכשאין לאדם אמון בעצמו, כשהוא לא מאמין שיש לו ערך
הוא מתחיל לפחד מכל מי שמצליח יותר ממנו.
האמונה בערך העצמי - זו נקודת ההתחלה של כל תיקון.

הדרך לשמחה, לבריאות הנפש, לעבודה אמיתית -
לא מתחילה במאבק עם אחרים
אלא באמונה עמוקה:
שגם הקורבן שלי הוא יקר בעיני השם.