הסוד של הושענא רבה: מה יהודי "רגיל" יכול ללמוד מהערבה

הערבה מסמלת את אותו יהודי שאין בו טעם וריח - אין בו תורה ואין בו מצוות.
אבל דווקא עליו נקרא שמו של היום - יום הערבה.

ביום הכיפורים אמרנו: אנו מתירים להתפלל עם העבריינים; אנו מבקשים לכלול גם את הרחוקים, גם את מי שנראה שאין בו טעם וריח.
ביום הכיפורים מדובר על סובלנות: אנו מוכנים לשאת אותם, להתפלל עמם - אבל עדיין מתוך זהירות, מתוך חשש שמא קירוב יתר ייתן לגיטימציה לחוטא להמשיך להיות עבריין.

והנה, בא הושענא רבה, יום הערבה, והגישה מתהפכת.
הערבה כבר איננה עומדת לבדה, אלא היא הייתה בסוכות עם ההדס, הלולב והאתרוג.
היא למדה מהם, והיא כבר חלק מן האגודה - חלק מעם ישראל השלם.
וביחד איתם היא מתעלה ומתרוממת.

ויש כאן עומק נוסף: דווקא לערבה, שאין בה טעם וריח, יש דבר שאחרים איבדו - צימאון.
אותו יהודי שאינו יודע כלום, אך לבו בוער ורוצה להתקרב, יש לו כוח של תשובה, של געגוע, של התחדשות.

לכן, ביום הערבה אנו לא רק "מתירים להתפלל עם העבריינים" - אלא גם מתירים את עצמנו מן ההרגלים, מן השגרה, מן השאננות הרוחנית.

אומר האדמו"ר מקצוק: "של נעלך מעל רגליך" - של נעלך, מנעולך מעך הרגליך; תור את המנעולים מעל הרגלי החיים.
בהושענא רבה אנו מבקשים לשחרר את המנעולים; אנו למדים מהערבה את כח הצמאון.

אמרו חז"ל: "הווי שותה בצמא את דבריהם" - צמאון, התרגשות של התחלה.