נס רפואי: שעתיים של החייאה, 40 מכות חשמל והלב שחזר לפעום

במדינה שבה אנחנו רגילים לשמוע על ניסים רק בהקשרים של דת או ביטחון, ליאור משעלי, בן ארבעים ושש, אב לשלושה, הוא הוכחה חיה לכך שלפעמים גם הרפואה יודעת לכתוב תסריט שאי אפשר להמציא.

זה קרה במגרש כדורגל פשוט, במסגרת טורניר קהילתי ביישוב ורד יריחו. משחק הורים מול ילדים. הכל התחיל בצחוקים, הקנטות של אבות לבניהם, וקריאות מהיציע המאולתר. ואז, ברגע אחד, הדממה.

ליאור קרס. התקף לב. דום לב. ללא כל סימן מוקדם. פשוט הלב כבה.

החייאה של שעתיים. ארבעים מכות חשמל. כן, קראתם נכון.

האמבולנס שהוזעק פתח מיד בפרוטוקול החייאה מתקדם. פעולות מצילות חיים נמשכו כמעט מאה ועשרים דקות. נתון נדיר גם בספרות הרפואית.

צוות מד"א הפעיל כל אמצעי. עיסויים. תרופות. מכות חשמל. הנשמה. והלב, מתעקש שלא לשוב.

פעמיים כבר חשבנו להכריז על מוות, מספר בכנות פרופסור אהרון אלקלעי, מנהל יחידת טיפול נמרץ לב בהדסה הר הצופים. אבל משהו באינטואיציה של הצוות אמר, ממשיכים. לא מרפים.

ובהחלט לא הרפו. ליאור קיבל למעלה מארבעים מכות חשמל, בניסיון לעצור את ההפרעות הקצביות שהשתוללו בגופו. לרוב, ארבע עד חמש שוקים נחשבים רגילים במקרה חירום כזה. כאן המספר כמעט בלתי נתפס.

דוקטור יוני קוסלובסקי, הקרדיולוג הבכיר בהדסה, היה זה שצינתר את ליאור. העורק הכלילי הימני שלו היה חסום לגמרי. זו חסימה שגורמת להתקף לב, ואחריו הפרעת קצב אלימה במיוחד. רק כשפתחנו את העורק, הלב סוף סוף נרגע.

אבל הסכנה עדיין לא חלפה. ככל שהשעות התקדמו, עיניהם של הרופאים היו נשואות למקום אחד בלבד, המוח.

דום לב ממושך הוא כמו רעידת אדמה פנימית. בלי חמצן, כל מערכות הגוף בסכנה. הכליות והכבד של ליאור קרסו חלקית, אבל השאלה הגדולה הייתה, האם נותר נזק מוחי?

זה היה הרגע הקשה מכולם, נזכרת אשתו אסתר. כשפקח עיניים, השאלה היחידה הייתה אם הוא מזהה אותנו. ואז הוא אמר אסתר. וידענו, הוא חזר באמת.

יחידות ההחייאה, הצנתור, טיפול נמרץ - כולם עבדו בסינרגיה מוחלטת. לא היה רגע של עצירה. כל רופא, כל אחות, כל נשימה, הייתה חלק משרשרת שנמשכה מהדשא של המגרש ועד למיטת השיקום.

דוקטור אלחנן פריד, מנהל טיפול נמרץ כללי, מספר על רגעים שבהם המתח הרפואי נשבר בדמעות. זה לא רק רפואה. זה אמון. זו משפחה שלא עוזבת את המיטה, זה צוות שמסרב להפסיק, גם כשהסטטיסטיקה אומרת אחרת.

היום, ליאור נמצא בשיקום. הוא אוכל בכוחות עצמו, הולך במסדרון, מחייך. ובעיקר, זוכר. את ילדיו. את אשתו. את חייו.

כשאדם חוזר לעצמו אחרי אירוע כזה, זה לא רק שהוא חי. הוא חי באמת. זוכר את עצמו. זו תחושת ניצחון שלא ניתן להסביר, אומר דוקטור קוסלובסקי.

האירוע של ליאור הוא הרבה יותר מסיפור מרגש. הוא תזכורת לכך שהחיים שלנו תלויים בשניות, בצוות, בטיפול נכון, ובהחלטה של רופא אחד לא לוותר גם כשזה נראה אבוד.

וגם לכך שלעולם אסור להמעיט בערך של החייאה, גם כשהיא נמשכת שעתיים. גם כשנדמה שאין סיכוי.

וליאור? הוא כאן כדי להזכיר לכולנו: אם יש לב, אסור לוותר עליו.