"הרופא אמר: 'הקב"ה התערב בניתוח', אם לא, הילדים שלי כבר היו אומרים קדיש"

טל סמל הוא תכשיטן, נשוי ואב לשלושה בנים, שפרץ לחיינו בעקבות סרטון שהעלה במקרה לרשתות החברתיות.

"תמיד הייתי מדבר עם הלקוחות שלי דברי תורה, פעם אחת חבר שלי צילם ומאז הכול היסטוריה".

לפני כחצי שנה, ביום הראשון של חול המועד פסח, טל רכב על האופנוע שלו ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן.
 "35 שנה אני רוכב על אופנוע, מעולם אפילו לא החלקתי. אני תמיד נוסע עם ציוד מלא של הגנה. אני אפילו לא עובר את ה־100 קמ"ש!"

אבל באותו הבוקר, זה לא היה תלוי בו. הרכב שנסע מולו בלם בפתאומיות, טל נאלץ לבלום גם הוא, והחליק.

עפת רחוק?
 "מהצד זו הייתה נראית החלקה קלה, הייתי אולי על 40 קמ"ש. אבל קיבלתי מכה חזקה מאוד מהכביש בבטן, והבנתי שאם אני נשאר על הכביש דורסים אותי. כיוון שכריות האוויר שבווסט התנפחו, היה לי מאוד מאוד קשה להוריד את הווסט ואת הז'קט. אני זוכר שנלחמתי בזה ממש. איכשהו הצלחתי עוד לעמוד, ללכת עד המדרכה. כשאני מרגיש כאב איום ונורא באזור החזה. נשכבתי על הרצפה, הצלחתי להוריד את המעיל בכוחות האחרונים שלי, ומאותו רגע לא הצלחתי לזוז. תוך כמה דקות אני רואה סביבי מלא אנשים, אמבולנס הגיע תוך כמה דקות, ולקחו אותי לבית חולים".

מה אמרו לך, מה היה?
 "מתברר שבמכה שקיבלתי נהיה לי מה שנקרא מכות פנימיות. התפוצצה לי הכליה, נהיו בה חורים בתוך הבטן, נקרע לי העורק הראשי, הכבד שלי נקרע. התחלתי לטבוע בדם של עצמי והדם התחיל לרדת למטה לאזור האגן".

וואו.
 "הייתי במצב שאם תוך שעה, לא מזהים מה קורה, פותחים את הבטן ומנקזים הכול החוצה - כבר באותו יום הילדים שלי היו אומרים 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא' בבית קברות. נגמר הסיפור".

ממש מרוץ נגד הזמן.
 "אחי התאום, שחר, הגיע איתי לבית חולים, והוא התחיל ללחוץ על הרופאים. ברגע שהפנו אותי לסי־טי, אחי והבן שלי משה לקחו את המיטה שלי והתחילו לרוץ. מספיק שהיו בתור לסיטי שניים לפניי, הייתי גמור".

מה הרגשת?
 "שאני נלחם על כל נשימה. הייתי בהכרה מלאה והיו לי כאבים איומים. אין כאב כזה. לא האמנתי שיש דבר כזה. הרגשתי שזה הסוף. רגע לפני הניתוח, הדוקטור סברי דיבר איתי, ואמר לי: 'אתה במצב קשה מאוד. אני לא מאמין שנצליח להציל לך את הכליה'".

וואו. והמשפחה בחוץ?
 "כן, וכל רגע יוצא רופא למשפחות אחרות עם בשורות רעות. אימא שלי, מהלחץ, שאלה את הרופא כשהוא יצא מהניתוח: 'דוקטור, עוד כמה זמן הוא משתחרר מבית החולים?' הוא הסתכל עליה, ואמר: 'גברת, את רואה את הקיר הזה? מאחורי הקיר הזה לפני רבע שעה הצלתי את החיים של הילד שלך. הוא כבר היה מת. איזה לצאת מבית החולים?'"

בחסדי שמיים כל התחזיות השליליות התבדו, וטל ניצל בנס.
 "אחרי כמה ימים באשפוז הרופא בא אליי למיטה, ואמר לי: 'תדע לך שמלמעלה התערבו בניתוח שלך. היו שם ניסים ונפלאות'".

"במחלקה כבר הרגשתי רק הודיה. מהרגע שהגעתי למחלקה לא הורדתי את החיוך מהפנים. כל הזמן: 'תודה, תודה, תודה'. ואתה מרגיש שיפור. פתאום מוציאים לי את הזונדה מהאף. פתאום מוציאים את הקטטר. אתה פשוט כל יום מרגיש שאתה משתפר".

יש לך תובנות ממה שקרה לך?
 "קודם כול הבנתי שהכול יכול להיגמר בשנייה. ומה שיישאר אחריי אלו הילדים שהבאתי לעולם והסרטונים של זיכוי הרבים שעשיתי. זה כל מה שיישאר ממני. כל השאר לא שווה כלום, טיולים, נסיעות, לא שווה כלום. זיכית את הרבים, עשית משהו למען עם ישראל, עזרת למישהו? חיזקת מישהו. זהו".

למה הכי התגעגעת כשהיית בבית חולים?
 "כל התקופה הזו לא היו לי תפילות בבית הכנסת. איזה כיף זה לשים עליך טלית ותפילין. לא היה לי את זה חודש שלם".

רכבת מאז על האופנוע?
 "אני לא עולה ואני לא אעלה על אופנוע יותר. ה' יתברך הוציא לי כרטיס צהוב, והראה לי שהדבר הזה הוא סכנת נפשות. אנשים לא מבינים אפילו לאיזה מצב זה יכול להביא אותם, עם כל ההגנות והציוד. אני הבנתי את זה על הגוף שלי, ואם יש עוד יהודי אחד שיבין גם בזכות הריאיון הזה ויזרוק את הדבר הזה, עשיתי את שלי".