הרב עידו סממה בסיפור מדהים: הילדה שהתחננה לאוכל ברעב הנורא בירושלים

בחורף קפוא של ירושלים העתיקה לפני 120 שנה שרר רעב מחפיר. אנשים נפוחי בטן התהלכו ברחובות, חלשים ומותשים.

רחל עבדה במטבח בית החולים. עבור עבודתה הייתה "זוכה" לקבל את שיירי המזון שנותרו מהחולים - מעט בשר, כמה פירורי לחם ולפעמים חצי ירק רקוב. כך הייתה מצליחה לפרנס את ילדיה הרזים.

אבל אותו יום היה שונה. בסיום המשמרת המתישה, היא עברה במקרה ליד הפח ומצאה כיכר לחם שלמה. עיניה נצצו מרוב שמחה - סוף סוף תוכל להביא הביתה משהו ראוי לילדיה הרעבים.

היא עטפה את הכיכר בזהירות ויצאה לכיוון ביתה. הדרך הייתה חשוכה, ורק אור נר קלוש מפח מנוקב האיר את דרכה בין הצללים.

ואז, מתוך החושך, עלה קול חלש ומתחנן: "בבקשה... אוכל... אני רעבה!"

רחל הביטה מסביבה וראתה ילדה קטנה. פניה נפוחות מרעב, עיניה שקועות, גופה רועד מקור ומחולשה.

בליבה של רחל החלה להתעורר מלחמה נוראית. מצד אחד ידעה שילדיה הרעבים ממתינים לה בבית. מצד שני, איך תוכל להשאיר את הילדה המסכנה למות?

המצפון היהודי שלה ניצח. רחל התכופפה, פתחה את העטיפה והושיטה את הלחם לילדה.

הילדה אכלה. אט אט הנפיחות ברקותיה ירדה, הצבע חזר לפניה. כשהרימה את ראשה, אור הנר הקלוש האיר את תווי פניה.

רחל הרגישה שהלב שלה נעצר.
 "שרה?! ילדה שלי!"
 "אימא!" קראה הילדה בתדהמה.

הן התחבקו בדמעות. רק אז הבינה רחל את הנס - אילו הייתה בוחרת להמשיך בדרכה, הבת שלה הייתה מתה מרעב באותו הלילה.

כשרחל ויתרה על הלחם למען ילדה "זרה", היא בעצם הצילה את הילדה הכי יקרה לה בעולם. המצפון היהודי שדחף אותה לחמלה הפך למעשה של הצלה עצמית.

לא צריך לראות את הנס בעיניים כדי להבין שבכל פעם שאנחנו עושים למען הזולת - אנחנו בעצם עושים למען עצמנו.