"עוד שנייה והיד שלי לא הייתה נשארת שלמה": הסיפור שגרם לבחור מתל אביב להניח תפילין

אחרי התפילה בשבת, כשכולם כבר הלכו הביתה, ניגש אלי אחד מבני הקהילה. גבר בשנות ה־50 לחייו שאני מכיר כבר כמה שנים. "כבוד הרב, אני חייב
לספר לך משהו שקרה לי השבוע". ישבנו על הספסל ליד ארון הקודש, והוא התחיל: "תראה, אני חי בתל אביב כבר 20 שנה. עד לא מזמן הייתי אחד מאותם
אנשים שרק רצים אחרי כיף - מסעדות טובות, נסיעות לחו"ל, קניות, בזבוזים. חשבתי שזה מה שחשוב בחיים".

הוא חייך: "ואז התחלתי להגיע פה לדרשות שלך, ללמוד קצת תורה. פתאום הבנתי שכל הדברים האלה שרדפתי אחריהם... אתה נשאר ריק בסוף. אתה אוכל במסעדה יוקרתית, אחרי שעתיים אתה שוב רעב. קונה מכונית חדשה, אחרי חודש זה כבר לא מעניין. אבל כל דבר תורה חדש שאני לומד אני מרגיש שהוא חי
בתוכי!" "אז בתקופה האחרונה", הוא המשיך, "אני מדבר הרבה עם הקב"ה כשאני נוסע ברכב. פשוט מדבר איתו במילים שלי. 'תודה לך על היום, תודה שהילדים בריאים, עזור לי עם העבודה'. כמו שאני מדבר עם אבא שלי. זה עושה לי טוב - כל הלחצים שיש לי נעלמים".

ואז הוא התרגש: "לפני שבועיים נסעתי מהעבודה הביתה. עצרתי בצד איזו שדרה בתל אביב. לא יודע למה, פתאום הרגשתי שאני חייב להגיד תודה לקב"ה על היום. פרשתי את הידיים - יד אחת על ההגה ויד אחת החוצה מהחלון. הסתכלתי למעלה ואמרתי 'תודה לך על הכול, על הבריאות, על המשפחה... ברגע שסיימתי להודות לקב"ה, החזרתי את היד פנימה - ובאותה שנייה בדיוק - עברה ליד המכונית משאית ענקית במהירות מטורפת. אם הייתי עוד שנייה עם היד
בחוץ ו..." הוא לא סיים את המשפט. "ישבתי שם במכונית ורעדתי. הבנתי שהקב"ה שמר עליי. זה לא יכול להיות מקרה. ואז חשבתי - למה דווקא היד 'והיה לך לְאֹות עַל יָדך' - תפילין! הקב"ה שמר לי על היד כי הוא רוצה שאני אתחיל להניח תפילין.

אומנם הייתי הולך לשיעורים ומתחזק במחשבה, אבל הבנתי שכנראה שהגיע הזמן גם למעשים". "תודה שסיפרת לי", אמרתי לו. "הסיפור הזה יעזור לעוד אנשים להתחזק". הוא קם והלך, ואני נשארתי שם עוד כמה דקות, חושב על כמה דרכים יש לקב"ה לדבר אלינו - רק צריך לדעת להקשיב.