שאלה: האשה שתלטנית - מה עושים? היא מעירה, פוגעת ומשפילה תדיר.
חיים עם בן זוג שתלטן הם חוויה נפשית קשה: תחושה שאתה דרוך - העיקר "לא לטעות". אתה מאבד את עצמך בכללים שהצד השני מכתיב. תמיד מעירים לך, ואתה כבר לא יודע להחליט.
השתלטנות נובעת מפחד של השולט: פחד לאבד שליטה, פחד לגלות חולשה. השתלטן הוא אדם חלש, ולכן השליטה היא כמו משענת מלאכותית.
אמנם נכון שבמערכת של שלום בית רגילה, ויתור בריא מייצר הדדיות ואמון - אבל מול שתלטן הוויתור מחזק את תחושת השליטה שלו. במקום להרגיע, זה כמו "דלק" לעוד שליטה. הוא מפרש את הוויתור כהוכחה שהשליטה עובדת. לכן, אם מוותרים בלי גבול - המצב רק מחמיר.
לכן חשוב:
-
לשמור על רצונות ותחביבים אישיים - לימודים, חברות. גם אם קשה והצד השני לועג, תזכור שיש לך חיים משלך.
-
לא לנסות לשנות את השתלטן. המטרה היא לא לחנך אותו אלא להגן על עצמך. שיפור אצלו - אם יקרה - זו תוצאה עקיפה של עמידה שלך על גבולותיך.
-
ככל שאתה מתחזק בעדינות - השתלטן מאבד מכוחו.
השתלטן ניזון מחולשה. כאשר הצד השני מרגיש שאתה לא קורס - תזכה להרבה הערכה. -
אל תסביר שוב ושוב למה אתה חושב אחרת. די באמירה אחת ברורה. הצד השני לא מחפש לשמוע אלא להתקיף. אל תיכנס ל"זירה" של השתלטן. השתדל לא להיגרר למלחמות - כל ויכוח "מזין" את הצורך שלו לנצח.
המטרה אינה לשבור את השתלטן - אלא לא להישבר ממנו.
הנשלט שוכח את ערכו. גם אם הוא טועה - הוא לא ראוי ל"עונשים". השתלטן יודע לבזות, להשפיל, להאשים, לנעול את הדלת בפני הנשלט. אמנם אפשר שהנשלט טעה, ומותר לאשה להביע כאב, אבל לא ביזוי. מותר לאשה לומר שהיא מאוכזבת - אך לא להשפיל.
גם אם השתלטן הוא המפרנס, המחנך או עושה הרבה למען הבית - אין לו זכות להשפיל.
הדדיות חייבת להיות. הכוונה היא שלשני הצדדים הקשר נעים. אפילו אם אחד הוא "משפיע" והשני "מקבל" - כמשל רב ותלמיד: הרב מעניק, התלמיד מקבל, אבל אין כפייה על הקשר. שניהם רוצים אותו - זו הדדיות.
כך גם בין בני זוג: לא משנה מי מפרנס, מי מחנך יותר, מי מטפל בבית - ההרגשה צריכה להיות של הדדיות. הם לא שווים, אבל לשניהם משתלם להיות בקשר.
לכן, נשלט יקר:
ברגע שאתה שומע צעקה ושואל את עצמך - "האם זה אומר שאני לא שווה?" - ענה לעצמך: לא! זה אומר שהוא לא שולט בעצמו.
התורה אומרת: "ואהבת לרעך כמוך". לאהוב את האחר, אבל הנחת היסוד היא שהאדם גם אוהב את עצמו. לא ממקום אנוכי אלא ממקום בריא מבחינה נפשית. כי מי ששונא את עצמו - הוא אדם מתוסכל, מריר ומאכזב שמרעיל את הסביבה לידו.
זהו היסוד לקשר בריא - שיש בו אחווה ורעות.
גבולות בריאים אינם פוגעים בשלום בית. להפך - הם מחזקים קשר שאינו נבנה על פחד, ריצוי ושליטה.
שלום בית זו לא כניעה מתמדת - אלא שלום בין שני צרכים, רצונות ושאיפות. שותפות - לא אדנות.
"איזהו גיבור - הכובש את יצרו." לא את יצר חברו. השתלטן מרגיש חולשה ותסכול, ובמקום להתמודד עם הקשיים שלו - הוא בורח מאחריות אישית על ידי ניסיון לשנות את הדעות, הגישות, הצרכים והרצונות של הנשלט.
הנעלבים ואינם עולבים - יהיה כלפיי אנשים שלא מנצלים את הנעלב.
