שופטים, אבל מה עם רחמים? הסיפור של הרב אריה לוין שכולם צריכים לשמוע באלול

ערב שבת שלום. אנו ניצבים בפתחה של פרשת שופטים, בתוך אווירת חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. התורה פותחת את דבריה בציווי ברור: שופטים ושוטרים תיתן לך. לכאורה, היה מקום לכתוב בלשון רבים. הרי מדובר במערכת משפט, בבתי דין, בדיינים שיושבים ודנים את העם. כפי שהתורה עצמה ממשיכה, ושפטו את העם משפט צדק.

אך לשון הכתוב מדברת אליך, אל האדם היחיד. תיתן לך. לא רק במובן הלאומי, אלא גם במובן האישי. כי לכל אדם יש שערים פנימיים, ולכל שער צריך להציב שופט ושוטר. גם אם לא למדתי תורה היום, גם אם לא התפללתי במניין, גם אם עניתי בחריפות לבן משפחה, עלי לשאול את עצמי: התנהגתי נכון? פעלתי כשורה?

לשפוט את עצמך באמת, ולדון את השני לזכות

שימו לב ללשון התורה. את עצמך אתה שופט. לא מדובר כאן בדין לכף זכות. על עצמך עליך להיות שופט אמיתי. האם הייתי בסדר? האם דיברתי נכון? האם פעלתי ביושר?

אבל כאשר אתה בא לשפוט את הזולת, כאן משתנה ההוראה. בספר ויקרא נאמר, בצדק תשפוט את עמיתך. חז"ל מסבירים כי מדובר בדין לכף זכות. כאשר מדובר באדם אחר, התורה מצפה ממך להפעיל עין טובה. לחפש הסבר. לנסות להבין. לדון לצד הזכות.

הסיפור של הרב אריה לוין והעציץ בשוק

סבי, הרב אריה לוין, היה מופת חי של אדם שדן כל אדם לכף זכות. יום אחד ליווה לוויה של אדם מירושלים. בדרכו לשם עבר דרך שוק מחנה יהודה, וראה דבר שתפס את עיניו. שותפו הקרוב של הנפטר, אדם שעבד איתו שנים ארוכות, עמד באחת החנויות וקנה עציץ גדול עם אדמה.

סבי היה בטוח שיראה אותו בלוויה, אך הוא לא הופיע. למחרת פגש אותו ושאל אותו: היית שותף של הנפטר במשך שנים. מדוע לא באת להלוויה שלו? דווקא ראיתי אותך אתמול קונה עציץ. מה הסיבה?

השיב האיש: הנפטר בילה את ימיו האחרונים בבית חולים למצורעים. הנהלת המקום ביקשה לשרוף את כל חפציו האישיים, מחשש להדבקה. ביניהם גם את התפילין שלו. לא הסכמתי. הצעתי חלופה. אמרתי להם שאביא עציץ עם אדמה ואקבור בתוכו את התפילין כדי למנוע את חילולם. זה מה שעשיתי באותה שעה, במקום להיות בלוויה.

סבי סיפר שזה היה רגע מכונן עבורו. כמה קל לשפוט, וכמה רחוק לפעמים האמת מן מה שנראה לעין. אותו אדם שנראה כמי שלא מכבד את שותפו, בעצם הלך להגן על קדושת התפילין שלו.

כשאנחנו ניצבים למשפט, נבקש זכות, ננהג בזכות

עוד פחות מחודש כולנו נעמוד למשפט. נבקש מבורא עולם לדון אותנו ברחמים. נתחנן שיראה את הצדדים הטובים שלנו, את הנסיבות, את הכוונות. נבקש שידון אותנו לכף זכות.

אבל איך נוכל לבקש דין של זכות, אם אנחנו עצמנו איננו מסוגלים לדון כך את הזולת? אם אנו מרשים לעצמנו לשפוט במהירות, לבקר, לקטלג, להסיק מסקנות?

שופטים ושוטרים תיתן לך. תהיה שוטר לעצמך. תהיה שופט לעצמך. בדוק את מעשיך באמת. אבל כאשר אתה דן את השני, אל תשכח את ההמשך. ושפטו את העם משפט צדק. בצדק תשפוט את עמיתך. תן לו את מה שאתה מצפה לקבל ביום הדין.

וגם בסליחות, כל אחד לפי כוחו

בימים אלו רבים מתחילים לומר סליחות. יש מי שמתעורר בחצות, יש שקמים באשמורת הבוקר, ויש שגם אחר הצהריים אומרים סליחות לפני מנחה. העיקר הוא שהלב משתתף. כל אחד לפי סדר יומו. כל אחד בזמן המתאים לו. רק אל נוותר. אל נרד למחתרת דווקא כשהשמיים פתוחים.

סיכום

זה הזמן לדון את עצמנו באמת, ולדון את חברינו ברחמים. זה הזמן להוציא מתוכנו את השוטר החמור, אך רק כלפי עצמנו. ואת עין הרחמים, ניישם כלפי כל אדם סביבנו. בואו נדון לכף זכות, כדי שנזכה שגם בשמים ידונו אותנו כך.

שבת שלום ומבורכת. יהי רצון שנזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה, בספרם של צדיקים גמורים. אמן.