תחנות הרוח של הולנד והזיכרון היהודי: מסע אל בין להבי הכנפיים

בין השמש השוקעת על שדות הולנד לבין הדיוק ההנדסי של טחנות הרוח העתיקות, מתגלה עיירת הציור זאנסה סכאנס כגלויה חיה מהעבר. המקום כולו, שבו הזמן כאילו עצר מלכת, מספק לתייר המודרני לא רק תצפית על ההיסטוריה התעשייתית של הולנד אלא גם הזדמנות להתבוננות רוחנית עמוקה יותר.

תחנות הרוח שנבנו כאן במאה ה־17 שימשו ככוח מניע לכלכלה, כתחליף לחשמל ולמנוע, וכבסיס לפיתוח חקלאי, ייצור שמנים, חרדל, עץ ועוד. הן ניצבות על גדות הנהר זאן כסמל לתושייה, התמדה והתמודדות עם איתני הטבע.

אבל לתייר היהודי הדימוי הזה אינו רק נוסטלגי אלא נוגע בנימי הנפש. רוח, לפי המסורת, מסמלת תנועה בלתי נראית אך משפיעה. ממש כשם שהרוח מניעה את כנפי התחנה, כך רוחו של אדם, מחשבתו, תודעתו, יראתו, היא שמכוונת את חייו.

רוח האדם תכלכל מחלהו

הגמרא במסכת תענית מלמדת שצדיקים נמשלים לרוח. אין להם גוף של שליטה, אבל יש בהם השפעה שמעצבת מציאות. כשאנו עומדים מול תחנת רוח היסטורית, שצבועה בירוק עז, מסודרת להפליא ושומרת על כיווניה, עולה בלב השאלה: מה מניע אותי? איזו רוח נושבת בתוכי?

הרמח"ל במסילת ישרים מתאר את האדם כמי שמצוי במאבק תמידי בין רוח התאווה לבין רוח החכמה. ממש כמו התחנה, אם הכנפיים שלה יקלטו את הרוח הנכונה, תיווצר תנועה שמביאה תועלת. אך אם תוסט מהכיוון, לא תהיה בה תועלת כלל.

זיכרון יהודי באדמת הולנד

הולנד הייתה בית לקהילה יהודית עתיקה ומפוארת, אך גם עדה לאסונות שפקדו אותה בשואה. עיירות כמו זאנסה סכאנס מזכירות גם את מה שנכחד. תחנות הרוח ניצבות, אך בתי הכנסת נחרבו. דווקא מתוך היופי הפסטורלי, מתבקש לזכור ולהחיות.

וכשם שההולנדים שמרו על תחנות הרוח כאוצר לאומי, עלינו לשמר את הרוח היהודית, בתורה, בתפילה, במעשים טובים, כך שגם כאשר העולם משתנה, תעמוד הרוח ותוסיף להשפיע.