"זה לא עונש , זה שער": הרב יגאל כהן עם מסר שיכול לשנות את החיים

לפעמים זה כאב קטן, לפעמים תקלה שמרגיזה, לפעמים ימים שלמים שלא הולכים לשום כיוון. ויש גם זמנים שממש כואבים בלב, בלי אוויר. וברגעים האלה יש אמירה שחוזרת על עצמה: הכול לטובה. כפרת עוונות. השם מנקה אותנו.

אבל הרב יגאל כהן מבקש לא לעצור שם.

"נכון," הוא אומר, "כל ייסור קטן, אפילו אחד, מכפר. כל קושי שעובר עליך, יש בו מימד של טיהור. תדע לך, זה ברור. כל פעם שקשה לך, זה מכפר על עוונותיך."

ואז באה השאלה שלא נותנת מנוחה:
האם זה הכול? רק מכפר על עוונות? עוד סבל, עוד כפרה, ככה החיים נראים? או שיש מאחורי זה משהו עמוק יותר, גדול יותר, טוב יותר?

יותר מכפרה זה חזון

הרב כהן מביא את דמותו של רבי עקיבא, כאילו אומר: תסתכלו על מי שעבר הכול ולא נשבר.
עשרים וארבעה אלף תלמידים הלכו לעולמם והוא לא התמוטט. להפך, הוא עוד ניחם אחרים. עקיבא נחמתנו, כך אמרו לו.
והוא? המשיך. חייך. לימד. אהב. נשאר מלא שמחת חיים עד הרגע האחרון ממש.

זו דמות מופת, אומר הרב כהן. חזון. דבקות במטרה. מסירות נפש. שמחת חיים שלא נגמרת גם כשקשה, גם כשכואב.

אז מה באמת מסתתר מאחורי הכאב

בעומק הדברים, הרב כהן מנסה להזיז את נקודת המבט. לא לראות בייסורים רק קנס או עונש, אלא פתח. לא סוף, אלא התחלה.

יש שם עוד משהו, הוא רומז.
מתחת לכל התיקונים, הכפרות והכאבים, אולי בורא עולם דווקא פותח לך שער. אולי בתוך המשבר הזה מתבשלים חיים חדשים. אולי זה חלק ממסע הרבה יותר גדול ממה שאתה חושב.

וכמו רבי עקיבא, שגם כשהכול קרס בחר לראות את הרוח, לבנות מחדש ולחיות עם שמחה פנימית יציבה, גם אנחנו מוזמנים לבחור אחרת.

להפוך כאב לחזון

הרב כהן לא מדבר כאן על אופטימיות ריקה, אלא על אמונה שמיוסדת על שורשים. לדעת שכל כאב הוא חלק ממסע. שכל קושי הוא מדרגה. ושלא מדובר רק בכפרת עוונות, אלא בהכוונה מדויקת של הנשמה למקום טוב יותר, גבוה יותר, נכון יותר.

זו הדרך שצריך לדבוק בה, הוא מסכם. כל אחד ואחד מאיתנו.