הטרמפ שהפך לשיעור חיים: הרב ארז קדוסי מספר ומרגש

השעה שלוש אחר הצהריים. השמש הקופחת לא חסה על הכביש והרכב הלוהט התאמץ להתמודד עם החום. יצאתי מאלעד לכיוון פתח תקווה כאשר העין קלטה יהודי צעיר עומד ליד תחנת אוטובוס. חלפתי על פניו אך מחשבה חדה עלתה "למה לא לקחת אותו טרמפ" והידיים כבר סובבו את ההגה לפרסה.

עצרתי לידו פתחתי חלון ושאלתי "לאן אתה צריך להגיע" תוך כדי שיחה קצרה התברר שמדובר באדם עיוור בדרכו לבית הכנסת "מאור שרגא" שם מתקיימות תפילות מנחה סביב השעון. הצעתי לו לעלות עזרתי לו להתיישב ותוך כדי נסיעה שאלתי למה לכתת רגליים עד לשם אולי יש מנחה קרובה יותר.

התשובה שלו נחרטה בזיכרון "מעל חצי שעה אני מחכה פה בשמש הלוהטת כמעט התעלפתי. אני גר מחוץ לעיר לומד בישיבת פלונית באלעד והיום פספסתי את תפילת המנחה בישיבה. החלטתי שגם אם קשה אני לא מפספס מנחה במניין".

בסוף הנסיעה ביקשתי ממנו תשלום לא כסף אלא ברכה. הוא אחז בידי חייך וברך בכל ליבו.

אותו רגע פשוט בין שני זרים הפך לשיעור חיים. הרצון של יהודי להתפלל במניין למרות חום ומאמץ מלמד על עוצמה פנימית שמתגלה דווקא מתוך קושי. מי שמחזיק בעקביות במצווה גם כשזה לא נוח מראה לעולם ובעיקר לעצמו שהוא מסוגל להתעלות מעל המגבלות.

המסר הוא כללי. לא מדובר רק בטרמפ או בעזרה חד פעמית אלא בתזכורת יומיומית שכל אחד יכול לקחת. לפעמים דווקא המאמץ וההתעקשות הם שמרימים אותנו באמת.