יהדות
אור בן דוד מתאר את הבוקר ששינה את חייו. בשעה חמש וחצי בבוקר העיר אותו דודו, אח של אביו, במילים הקשות ביותר - "אור, קום, אבא נפטר". הוא קם מהמיטה ורץ בבוקסר לבית סבתו, שגרה כמה בתים ממנו, רק כדי לראות מה מצבה - אם שקוברת את בנה. תוך זמן קצר מצא את עצמו בבית החולים בילינסון, שם אביו היה מאושפז, עד לרגעים האחרונים שבהם עצם את עיניו לנצח.
בין מכשירים רפואיים למדדים מטפסים, אחות ועובדת סוציאלית ניסו להכין את אור - אז בן 18 בלבד - לפרידה. הוא סירב לשמוע הסברים, נכנס לחדר אחרי שהמכשירים נותקו, הרים את הסדין והביט בפני אביו. הוא ביקש ממנו סליחה ודמעות זלגו מעיניו. לרגע חשב שאולי הכול תעתוע, אולי אביו יתעורר, אך השקט ששרר בחדר המחיש את האמת הכואבת.
השבוע שאחר כך, ימי השבעה, היה עבורו מערבולת של רגשות - בין מציאות לדמיון, בין תחתית הבור לשיאים רגשיים. עם הזמן למד שאף על פי הכאב - החיים חזקים מהכול. היום, 12 שנה אחרי, הוא נושא את זכר אביו בלבו, מציין את יום האזכרה שלו ומבין שהכוח להמשיך לחיות, למרות הכול, הוא הניצחון האמיתי.
מתחילים את השנה עם זכויות של זיכוי הרבים וזוכים בשפע עצום - לחצו כאן >>>
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו