״אין שם כלום חוץ מהכול״: מה אפשר ללמוד מחיים באיי פארו לקראת אלול?

בין נורווגיה לאיסלנד, עטופים בענני ערפל מתמיד וגלי אוקיינוס גועשים, שוכנים להם איי פארו - קבוצת איים זעירה השייכת לדנמרק, אך מתנהלת כמו עולם עצמאי, פראי, כמעט נבואי. עשרות כפרים קטנים, צוקים נישאים, דשא ירוק שאין לו סוף, ושמיים שמשנים צבעיהם בכל שעה. אך מה שמורגש באוויר הרבה מעבר ליופי - זו הבדידות. והיא לא ריקה - אלא רוחנית.

מבט יהודי על המקום הזה חושף מראה עמוק: אומה קטנה, עם זהות נפרדת, מדברת בשפה משלה, מוקפת מים, שמצליחה לשמר מסורת - גם אם היא לא שלנו. ואנחנו, בני עם ישראל, שעברנו כמעט אלפיים שנות גלות - מכירים היטב את התחושה הזאת. דווקא המקומות הנידחים, המנותקים - אלה היו פעמים רבות תחנות קודש. שיירי מניין. פתילות קטנות של אור.

ולמרות שלא חיה שם קהילה יהודית של ממש, ואולי מעולם לא קם שם בית כנסת, אפשר למצוא בנוף הזה קריאה תורנית עמוקה: אתגר ההתמודדות לבדו, בלי קהל, בלי חברה - רק אתה והאלוקים. זו דרכו של חודש אלול. זו דרכו של יהודי אמיתי.

כפי שאמרו חז"ל - "צא למד ממעשיהם של רועים". כמו משה, דוד ושלמה - דווקא השקט שבין ההרים, דווקא כשהאדם לבד מול הרוח והסערה, שם אפשר לשמוע קול פנימי. באיי פארו, אין רעש. אין בילויים. אין השחות דעת. יש דממה - ויש בה פתח לתשובה.

האיים מזכירים לנו: גם בלי קהילה, בלי בית מדרש, ואפילו בלי שפה - יהודי יכול להיות קדוש. כי קדושה לא תלויה במקום - היא מתחילה בתודעה. במבט. ביכולת לומר: גם כאן, במקום הרחוק בעולם - אפשר להרגיש את השם. אפשר להרים עיניים לשמיים ולומר: "אבא, אני כאן. גם מפה אני חוזר הביתה."

וכמו שהגלות הביאה את עמנו למקומות שהעין לא יכלה לדמיין - כך הגאולה יכולה להגיע מהמקום הכי שקט. הכי קטן. הכי פראי. גם מאיי פארו.