לא אשמה - שליחות: ההסתכלות החדשה על גידול ילד מיוחד

הורים לילד מיוחד - בני הזוג מאשימים זה את זו, וזו את זה. האחד אומר: "זה מהמשפחה שלך", והאחר משיב: "זה בגלל התרופות שנלקחו בזמן ההיריון". הקשר מתמלא באשמה וביקורת. מה עושים? איך יוצאים מאותו מעגל קסמים? יש לעזור לבני הזוג לעבור מחשיבה של "אשמה" לחשיבה של "שליחות". ילד כזה הוא לא עונש ולא תוצאה - אלא קריאה מהשמים לעשייה משותפת: לבנות בית שמסוגל להכיל נשמה יקרה בגוף מורכב. והנשמה היקרה הזו - היא לא רק של הילד, אלא גם של ההורים, שיתפקדו ויצליחו. בני הזוג צריכים לומר: "אנחנו לא יודעים למה - אבל בטוח שהסיבה נוגעת לשליחות שלנו כזוג. לא משנה מי 'הביא' את זה - אנחנו יחד בזה". משפט כזה, כשנאמר בכנות ובחיבור, מסוגל להפוך רגש של ניכור לאחדות מחודשת.

יש לזכור: כשבני הזוג חוזרים לעבר - הם חוזרים למלכודת. שאלות כמו "מה עשינו?" או "אם היינו פועלים אחרת..." רק מעמיקות את הכאב. העבר לא משתנה, והעיסוק בו גובה מחיר רגשי אדיר. העבודה היא על ההווה והעתיד: איזה סוג הורים נהיה? איזה בית נבנה סביב הילד הזה ושאר הילדים? לכן, חובה שבני הזוג יהיו מעל האשמות, ויקבעו זמן קבוע לשיח זוגי חיובי - בלי לעסוק בעבר, אלא רק במה שאפשר לבנות עכשיו. זה מחזיר את השליטה והחוויות החיוביות - ויוצר שותפות.

אם הבעל אמר לאשתו בעבר: "זה בטח בגלל המשפחה שלך", כדאי שיאמר היום: "אני מצטער. אני הרי לא באמת יודע למה זה קרה. לפעמים אני מרגיש חסר אונים, ובמקום להתמודד עם הכאב - אני משליך אותו עלייך". (הדוגמה יכולה להיות גם הפוכה, כמובן). אחת מדרכי ההגנה של הנפש היא להשליך רגשות קשים על מישהו אחר. ההשלכה מגיעה מתוך צורך בשליטה - כשנולד ילד עם קושי, ההורה חווה חוסר שליטה. אין נוסחה, אין פתרון מהיר, אין ודאות. המוח מחפש אשמה כדי לייצר אשליה של שליטה. אם "זה קרה בגלל הצד השני", אז לפחות יש סיבה - ואז אולי יש פתרון. אבל האמת היא שההורה פשוט עדיין לא עיבד את האבל שלו - על הילד שדמיין ולא קיבל, על הבית שחלם עליו. בלי לעכל את הכאב - הוא הופך לאשמה, כעס ומרירות.

הפתרון לא באשליות אלא באיכות חיים. לא להיתקע במקום הרדוד של "אשמה", אלא לעלות למקום של שליחות. חשוב להשקיע גם בזוגיות, ולא רק בילד. זמן איכות זוגי - אפילו שלוש שעות בשבוע - שבו לא מדברים כלל על הילד, לא מתוך זלזול, אלא מתוך כבוד לזוג. כך ההורים לא שואלים "למה", אלא יוצרים את התשובה בעצמם. לפעמים הקב"ה נותן לנו חיים עם שאלה - והתשובה בידיים שלנו. במקום לשאול "למה", נשאל "מה עושים". חיים של תוכן, עוצמה ואמונה - הם עצמם הופכים להיות התשובה.

ועל פי דברי האר"י הקדוש - לפעמים נשמה זקוקה דווקא להורים האלה, עם האישיות והכוחות שלהם, כדי להשלים את תיקונה. עבודת ה' שלהם - בסבלנות, באמונה, בשמחה ובעשייה - היא חלק מהתיקון של הילד. השלמות של הילד תלויה בשלמות השלום־בית. הורים שמבינים זאת - מפסיקים לשאול "מי אשם?" ומתחילים להבין: זכינו להיות חלק ממהלך עמוק.