חלוקה לא שווה בנטל: הורה אחד "סוחב" והשני נקי מכל אחריות - מה עושים?

מה עושים במקרה של חלוקה לא שווה בנטל? הורה אחד "סוחב" ומשקיע לבד את כל ההתמודדות - לדוגמה, האשה (האמא). השני - הבעל - בורח לעבודה, או לעיסוקים אחרים, או ללימודים. האשה אומרת: אני איתו כל היום - ואתה בא בערב עם עצות.

הורה אחד "סוחב" - מרגיש שהוא נמצא בעומס נפשי ופיזי מתמשך. השני - כביכול בורח לעיסוקים חיצוניים. נוצרת תחושת בדידות רגשית, קנאה ותסכול.

אבל מתחת לפני השטח, פעמים רבות:
ההורה ה"בורח" לא עושה זאת מרוע לב - אלא מכאב, חוסר אונים או חוויית "אין לי מקום שם".
וההורה ה"נוכח" לא רק סוחב - אלא גם לפעמים לא משאיר מקום לשיתוף, כי הוא אומר: "אני עם הילד הרבה יותר שעות במהלך היום - אז אני המבין", או המבינה - והוא "לא מבין כמו שאני מבינה".

וזה לא רק שטחי - היא עסוקה בילד והוא לא.
אלא זה: הוא - אין לו מקום להיות עסוק בילד.
והיא - לא מאפשרת מקום. כי היא רוצה להגן על הילד, ושיהיה לו הכי טוב.

אבל בינתיים, הבעל לא עושה כלום - כי הוא עם פחות ניסיון. היא הרבה יותר. והיא רוצה עזרה - אבל עזרה מושלמת. וכשהיא לא מושלמת - היא מבקרת את חוסר השלמות. אבל את השלמות שלה היא קנתה בהרבה זמן. והוא - אין לו את זה. ולכן - צריך לאפשר לו מקום.

כך הוא פחות יברח, ויותר יאהב להיות האבא של הילד.

אז - זה לא רק עניין של נטל, אלא של מקום.

לכן - כשהאשה תכעס על שהוא בורח, עדיף שתשאל: איך הוא יכול יותר לעזור?
מה קשה לו בטיפול בילד?
והאם יש לו חשש - שמא הוא לא יהיה "ההורה המושלם"? ולכן הגיע למסקנה שלא כדאי להתחיל?

במקרים רבים, הגבר (למשל) מרגיש שאין לו את הכלים, שהוא "מיותר", שהוא "מפריע" - ואז הוא הולך למקום שבו הוא כן מרגיש מצליח - העבודה.

לכן הפתרון:

• לייצר שיחה שבה מותר לומר: "אני לא יודע איך להיות שם. אני מפחד. אבל אני רוצה ללמוד."
• לא לחלק אשמה - אלא אחריות. לא לומר לו שהוא לא בסדר כי שנים הוא ברח לעבודה - אלא אחריות: מה כעת אפשר לעשות. היום זו נקודת הפתיחה. מה העשרה אחוז התקדמות שאנו עושים היום.
• הדבר הנכון הוא לא לדחוף אותו להיות שותף - אלא לייצר את השותפות בהתאמה.
• ניתן לבעל את המרחב להיות האחראי - לא כמי שממלא הוראות, אלא כמי שבוחר.

והנה תרגיל זוגי מעשי:

1. כל אחד יכתוב: מה הדבר הכי קשה לי בהתמודדות הזו - ומה הכי הייתי צריך מהשני.

2. כל אחד יקרא לשני את מה שכתב - בלי להגיב, רק להקשיב.

3. יחד - תכתבו משימה זוגית שבועית אחת שהשני יכול לעזור בה, אבל בדרך שמתאימה לו - לא בכפייה.

לסיכום:

הבעיה היא לא רק חלוקת עבודה - אלא חלוקת זהות.
ההורה הבורח זקוק לכך שיקראו לו פנימה - בלי צעקה, אלא באמון. מאמינים בך שאתה יכול בהדרגתיות להתקדם.
וההורה שפועל ועושה הרבה למען הילד - זקוק לכך שיראו את כאבו. שהוא משקיע, מתאמץ, ועושה - בלי לשפוט אותו שהוא "מגזים" ועושה יותר מדי. לא. אלא - שהוא ייראה ויהיה מוערך.

כשזה קורה - מתחילה בנייה מחודשת.
ואז - הילד המיוחד, שהיה יכול להיות מקור לקרע - נעשה מקור לגילוי של עומק, חמלה.
וכך ההתעסקות בילד נעשית גשר.

לא גשר פשוט.
לא חלק.
לא ישר.
אבל גשר של אמת. של חיפוש. של זוגיות.
שלום בית שלא נבנה תמיד על נוחות - אלא על קשר.