"בכל יום אחכה לו": מבעד לחשכת הגלות - עין מצפה ומייחלת לבניין המקדש

בימים אלו, ימי בין המצרים, שבהם עם ישראל נושא את עיניו לאחור - אל חורבן בית מקדשנו, ואל גלות השכינה הנמשכת - נושאת נשמתו גם תפילה קדימה: אל יום הגאולה, אל ביאת משיח צדקנו, אל השיבה הגדולה לציון. הכאב אינו רק זיכרון - הוא קריאה. קריאה פנימית ועמוקה שמלווה כל יהודי ויהודי, בכל רגע, גם בעומק החורבן.

צדיקים בכל הדורות נהגו להוריד דמעות של כאב על צער השכינה, אך יחד עם זאת - לא איבדו לרגע את התקווה. תקוות הגאולה לא הייתה בעיניהם עניין של מועד רחוק, אלא המתנה חיה, דרוכה, יומיומית. גם כאשר החושך גובר - אור התקווה לא כבה.

כך מסופר על הצדיק הגדול, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זי"ע: כאשר נמסר לידיו נוסח ההזמנה לחתונת בנו, עיין בו רגע - וסירב לחתום. "לא כך כותבים הזמנה לחתונה", אמר, ובמקום זאת ניסח בלשונו:

"החתונה תתקיים, אם ירצה ה', בירושלים עיר הקודש ובבית המקדש. ואם - חס ושלום - משיח צדקנו לא יבוא עד אותו מועד, תתקיים החתונה בז'לובין, ביום פלוני ובשעה פלונית."

זו לא הייתה סיסמה. זו הייתה אמונה חיה, בוערת, נטועה בכל דיבור ומעשה. אמונה שבאה לידי ביטוי במשפט שמלווה כל יהודי שומר תורה ומצוות מאז ימי קדם:

"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואעפ"י שיתמהמה - עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא."

גם היום, בתוך ימי הצער והאבלות, בתוך שברי הגלות הארוכה - נותרת בלב קריאה פשוטה ועמוקה:
"שיבנה בית המקדש במהרה בימינו - אמן."