התפילין חיכו לו 19 שנה - הוא לא תיאר מה יקרה כשהוא ימצא אותן

נפתלי גדל בבית שומר תורה ומצוות.
אבל אחרי בר המצווה - משהו השתנה. במקום להמשיך לישיבה כמו שהוריו רצו, הוא החליט ללכת לבית ספר ממלכתי רגיל.
הוריו החליטו להכיל את בנם. "חנוך לנער על פי דרכו", אמר האב לאם המיוסרת. "נמשיך לאהוב אותו ונתפלל שיום אחד יחזור למוטב".

אבא הביט בנפתלי. "'ברוך ה', מידות טובות ודרך ארץ יש לך. אבל תדע שאני ואימא שלך מתפללים כל יום שתחזור בתשובה ותניח תפילין".

ואז אבא קם והוציא מהמגירה תמונה ישנה. "זו התמונה היחידה שלך עם סבא. הנה הוא יושב על כיסא הסנדק, עטוף בטלית ועטור בתפילין.
והנה אתה, התינוק, על ברכיו. שבוע אחרי הברית שלך - הוא נפטר".

אחרי שסיים את הלימודים בתיכון - בהצלחה - נפתלי נפטר מכל ספרי הלימוד שלא היה זקוק להם עוד. הוא התחיל לזרוק הכול - ספרי ביולוגיה, מתמטיקה, היסטוריה. כל מה שלא היה צריך יותר.

ואז הוא הגיע לספר תנ"ך ישן שקיבל מאביו. היה זה ספר התנ"ך של סבא - זה שמעולם לא הכיר, אבל קרוי על שמו.

"תראה מה מצאתי", ניגש נפתלי לאביו. אביו הביט בספר ואחר כך בבנו. "תשב רגע, נפתלי. יש לי משהו לספר לך.

סבא היה הסנדק שלך בברית המילה. אני אף פעם לא אשכח מה שהוא אמר באותו יום: 'אני שמח שיש לי נכד שקרוי על שמי'."

נפתלי הביט בתמונה ופתאום הדמעות התחילו לזלוג.
"אבא, אני לא ידעתי כלום מכל הסיפור הזה... אבא... איפה התפילין האלה עכשיו?"

"אני שומר אותם אצלי. הן מחכות לך בארון כבר 19 שנה."

נפתלי פרץ בבכי.
"אבא, בבקשה! תן לי להניח אותם!"

האם עמדה בצד והביטה, והדמעות החלו לזלוג גם לה. גם אבא לא יכול היה להתאפק יותר.

נפתלי ראה את הוריו בוכים - והחל לבכות איתם.

"קח", אמר אבא, "התפילין שלך".

מאותו יום נפתלי הניח את התפילין בכל בוקר. ומצווה גוררת מצווה - וזכה נפתלי שהברכה של הסבא התקיימה במלואה.

נפתלי חזר בתשובה שלמה, והקים משפחה לתפארת - עם בנים ובנות שהולכים בדרך התורה.