מה באמת הרס את קורח? זה לא מה שחשבת...

פרשת קרח מזכירה עד כמה הרסנית המחלוקת. הרמב"ם כתב שראה בתים מלאים כל טוב - עד שפרצה מחלוקת והכול ירד לטמיון. שלום הוא הכלי שמחזיק את הברכה, ולכן כל תפילה יהודית נחתמת בו: "עושה שלום במרומיו..." - כי בלי שלום, אין ערך לשום הצלחה חומרית או רוחנית.

קרח לא יצא למלחמה בשם הציבור באמת - אלא מתוך קנאה וגאווה. רש"י מסביר שמינויו של אליצפן בן עוזיאל הוא זה שהדליק בו את אש הכבוד, והוא כלל לא היה מודע לכך. כששאלו אותו, היה משיב שהוא פועל למען העם, אבל מתחת לפני השטח בערה אש פנימית של תסכול אישי. לצידו עמדה אישה שלא ריפתה, אלא חיזקה את תחושת העלבון - וגרמה בסופו של דבר לחורבנו.

מנגד, אשתו של און בן פלת הצילה את בעלה. היא הבינה את המניע האמיתי שלו - הכבוד - ושיקפה לו שהוא לא ירוויח דבר, אלא רק יפול יחד עם קרח. היא ידעה לדבר ללב ולשכל, ובזכותה הוא פרש וניצל. כך גם אנו לומדים: כשיש ענווה, כשמזהים את המידות הרעות בזמן ופועלים בחכמה - אפשר למנוע כל מחלוקת. והדרך? תמיד להתחיל בשלום פנימי.