מה שנשאר: יערות פרא ונופים עוצרי נשימה מעל כפרים שנמחקו

יש מקומות שאינם רק גיאוגרפיים - הם מהווים שער אל עבר קפוא בזמן. הרי ביישצ'די (Bieszczady), המתפרשים בדרום־מזרח פולין, על גבול אוקראינה וסלובקיה, הם כאלה. רצועת ההרים הזו, הפחות מתויירת והפחות מתועדת מבין רכסי הרי הקרפטים, שומרת בתוכה לא רק נופים מרהיבים - אלא גם שכבות של היסטוריה יהודית, נוצרית ומזרח־אירופית, שנמוגו בחסות היער.

העמקים שבין הפסגות, הפזורים באזורי לֶסְקוֹ, אוּסְטְשיקי דולְנֶה וזָחוֹצ'ים, מספרים סיפור שקט ועמוק יותר מכל מוזיאון. שם, מעבר לשבילים שגולשים לעומק היער, אפשר למצוא שרידים לכפרים יהודיים ואוקראיניים שנעזבו בצל מלחמות, גירושים והגליות - ולא שב אליהם עוד איש.

חלק מהכפרים האלה - כמו וֶרְחוֹבִינָה או צִ'יסְנָה - אינם קיימים עוד כמקומות חיים. מה שנותר מהם הוא בית קברות עזוב, עץ תפוחים שתול בשדה פתוח, או בסיס אבן של בית שכוסה טחב. אפילו השמות שלהם כמעט ואינם עוד - ולעיתים רק זקנים בכפרים הסמוכים זוכרים אותם. השפה המדוברת נעלמה, האנשים נעלמו - אך הנוף זוכר.

הרי ביישצ'די היו במשך מאות שנים אזור מפגש - ולעיתים גם חיכוך - של עמים ודתות. יהודים, אוקראינים, רותנים, פולנים, גרמנים - כולם חיו שם בשכנות מורכבת, עד שהמהפכות הגדולות של המאה ה־20 שטפו את האזור. לאחר מלחמת העולם השנייה ופעולות טרנספר כמו "מבצע ויסלה" הפולני, מרבית האוכלוסייה האוקראינית גורשה - וביחד עימה נעלמו עשרות כפרים שלמים, בתי תפילה, בתי מדרש וחיי קהילה עשירים.

במרחק פסיעה מהכפרים הנטושים, אפשר עדיין למצוא כנסיות עץ אורתודוקסיות מהמאה ה־18 וה־19. המבנים - עם כיפות הבצל הצבועות ירוק־כחול ודלתות העץ החרוטות - עומדים דוממים בלב חורשות. רבים מהם אינם בשימוש עוד, אך נשמרים כאנדרטאות לזמנים אחרים. חלק מהכנסיות הוסבו לכנסיות קתוליות לאחר חילופי האוכלוסייה, אחרות פשוט עומדות, כאילו מחכות שייכנסו אליהן המתפללים שלעולם לא ישובו.

הטבע שסובב את האזור פראי כמעט לגמרי: דובים חומים, זאבים, שועלים - כולם משוטטים בעמקים שהאדם נסוג מהם. האקלים, הקריר יחסית, יחד עם הצמחייה העשירה והמים הזורמים, הופכים את האזור לפנינה של שלווה אקולוגית - אך גם למרחב שמאכלס זיכרון כואב.

מטיילים שמגיעים לאזור מספרים על תחושת קדושה שקטה - כאילו ההרים עצמם לוחשים את שמות האנשים שהיו ואינם. הכפרים היהודיים לשעבר - מונאסטריצ'יק, בולשובצה, ליסקו - אינם עוד, אך שרידי בתי העלמין ולעיתים אף שרידי מקוואות - עוד קיימים. חלקם טופחו בידי מתנדבים יהודים ופולנים בשנים האחרונות.

ביישצ'די, בניגוד להרי טטרה או לזאקופנה, אינם מציעים אטרקציות המוניות או רכבלים נוצצים. הם מזמינים אותך לשתוק, להלך, להאזין לציוץ הציפורים ולרשרוש העלים, ולחוש את ההיסטוריה הלא מסופרת של מרחב ששייך - כבר לאדם ולא לטבע בלבד - אלא לזיכרון.