ויקרא שמם בישראל: "אלמי"

בפרשת השבוע שלנו אנחנו נתקלים באחד הסיפורים היותר מסתוריים במסע חקר השמות שלנו: "אלדד ומידד מתנבאים במחנה". כשאמר הקב"ה למשה רבנו לאסוף 70 מזקני ישראל, משה התלבט איך לחלק שווה בשווה את המכובדים מכל שבט - כדי שלא תהיה קנאה בין השבטים. אבל המתמטיקה הייתה "לרעתו": 70 לא מתחלק ב־12. "מה עשה?" מספר המדרש, "אסף מכל שבט ששה, נטל שבעים ושניים פתקים וכתב בהן זקן", עוד שני פתקים נוספים משה רבנו השאיר ריקים, ללא כיתוב, וערבב הכול. "אמר: בואו וטלו פתקכם. מי שיעלה בידו פתק שכתוב בו זקן ידע שנתמנה, ואם יעלה בידו פתק ריק וחלק ידע שלא נתמנה. היו שם שניים אלדד ומידד, מיעטו עצמם, וכלל לא הגיעו להגרלה ואמרו: אין אנו ראויים להיות במינוי הזקנים". אבל בעצם הם היו אמורים לצאת בגורל במניין 70 הזקנים. 

סיפור מסתורי כבר אמרתי? מי אלה אותם אלדד ומידד ולמה היו כה גדולים? 

במסכת חגיגה מסופר שבבית רבי יהודה הנשיא היו שני יהודים אילמים, ששמעו ולא יכלו לדבר. אף אחד לא ידע עד כמה הם חריפים, כישרוניים או אולי בכלל לא. בגדול, הם נתפסו כילדים מסכנים, אך רציניים, שהגיעו לכל שיעור של רבי בדייקנות ובמסירות והקשיבו לכל מילה. יום אחד רבי יהודה הנשיא החליט לבקש עליהם רחמים ושניהם נתרפאו. כאשר החלו לדבר ראו שהילדים הקטנים בקיאים מופלאים בכל התורה כולה!

מגלה המקובל האלוקי הרמ"ע מפאנו זיע"א, כי אלו היו גלגולם של אלדד ומידד! בספר "פתח עינים" למרן החיד"א הוסיף שדבר זה מרומז בשם שלהם בלשון הגמרא: "הני תרי אלמי", "אלמי" הוא אותיות א"ל מ"י. שתי האותיות הראשונות של "אלדד" ושתי האותיות האחרונות, הן האותיות שבהן מתחיל השם "מידד".