היא לא ביקשה להיראות - ובנתה את בית המלכות

כשישבתי לכתוב את הטור השבוע, חשבתי לגשת לנושא הבא בסבב מעגל השנה.
אבל משהו באור של מתן תורה לא הרפה.
האור הזה - בשונה מאורות זמניים - ממשיך להאיר גם כשנדמה שהחג כבר מאחורינו.
אור שמסוגל לרדת בכל עת, אל כל אחת מאיתנו - אם רק נרצה ונכוון אליו.

בחג השבועות, כחלק ממסורת משפחתית, ישבנו יחד וקראנו את מגילת רות.
ובשקט הזה של הקריאה, ראיתי את הדרך שהיא עוברת.
בחנתי את הבחירות שלה - וחשבתי לעצמי: כמה זה מדבר גם אליי. גם אלינו.

יש במגילה תנועה יוצאת דופן.
מסע כמעט הפוך מכל מה שנראה “הגיוני” או "סביר" בעיניים של עולם.
רות מגיעה ממואב - תרבות שנחשבת מרוחקת, זרה, אפילו דחויה.
אבל דווקא משם, מהמקום הרחוק והלא שייך, היא עושה צעד של אמת.

היא עוזבת את המוכר, את הנוחות, את כל מה שהיא הכירה -
והולכת עם הלב. עם נעמי.
היא מתמסרת. לא יודעת מה מחכה לה, ובכל זאת בוחרת.

הבחירה שלה נאמרת במשפט שהפך לסמל של מסירות נפש:
“באשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין. עמך עמי ואלוקייך אלוקיי".

רות לא יודעת אם יקבלו אותה, אם תשתייך, אם יאהבו אותה.
אבל היא לא מחפשת קבלה - היא מחפשת אמת.
והיא נאמנה לה, גם כשהדרך לא ברורה.

רות מגיעה לבית לחם כזרה, גֵּרה.
היא לא נלחמת על מקום, לא דורשת הכרה.
אבל היא גם לא מתכחשת למה שהיא.
היא פשוט צועדת - בצניעות, בשקט, בנאמנות שקטה לדרך שלה.

וכאן, בעיניי, טמון היופי הגדול שלה:
הוויתור על הצורך להיראות.
היכולת לחיות אמת גם כשאף אחד עוד לא רואה אותה.
לבחור בדרך גם כשאין אישור, אין ודאות, אין קהל שמריע.

והאור הזה - האור של אמת פנימית כנה - מקרין.
בועז רואה אותה. רואה את האמת הזו, ומאמין בה.

ודווקא מהמקום ההפוך, הלא "מתוכנן", הלא "שייך" - נולדת גאולה.
רות, הזרה, היא האישה שממנה יוצא דוד המלך. ממנה יצא משיח.

וכאן מגיע חיזוק עמוק - שלא תמיד קל לראות אותו בעיניים של יום-יום:

“מרחוק ה' נראה לי: ואהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד".
(ירמיהו ל"א ג’)

דווקא כשנדמה שאנחנו רחוקות - שם ה’ פוגש אותנו.
רות מלמדת אותנו לא לפחד מהריחוק.
כי גם אם אנחנו לא מרגישות שייכות, לא מרגישות "במקום" -
אהבת ה' לא תלויה בזה.
היא אהבת עולם.
וכשאנחנו עושות צעד - קטן ככל שיהיה -
ה' פוגש אותנו שם,
ומושך אותנו קרוב, באהבה ובחסד.

ומה זה אומר לנו?

שגם מהמקום שבו אנחנו מרגישות זרות, לא מספיק, נשארות בצד - דווקא משם יכולה לצמוח גאולה.
כל אחת מאיתנו, עם ההתמודדות, עם השאלות, עם המסע שלה - יכולה להיות רות.
יכולה לבחור באמת. בצניעות. בקשר פנימי עם ה'.
מתוך הקשבה ושייכות פנימית שלא תלויה באף אחד.

גאולת הנפש לא תלויה בתגובה של העולם.
היא מתחילה כשאנחנו מסכימות לראות את עצמנו באמת.
להיות נאמנות למה שמבקיע מתוכנו.
לדבר עם ה' ממקום כנה, פשוט, בלי מסכות.

וכשאנחנו עושות את זה - אפילו לרגע
אנחנו משחררות את הנשמה מהכבלים.
וזהו רגע של גאולה.

שנזכה לבחור באמת,
לחיות את האור הפנימי שלנו -
גם כשעוד לא רואים את הדרך.