הוויכוח שפרץ בהסעה של הילדים – והתשובה של הרב שטילטלה את כולם

בעולם מושלם, כל הורה היה מלווה את ילדיו בבוקר לתלמוד התורה. רגעים אלו, של הליכה משותפת, הם הזדמנות מתוקה ליצור קשר, לשמוע על חוויותיהם ולהעניק להם מילים חמות לפתיחת היום. אך במציאות של ימינו, רבים מההורים נאלצים לצאת מוקדם לעבודה, והאחריות על ליווי הילדים עוברת למלווי ההסעות ולנהגים – שליחים נאמנים בשרשרת החינוך.

סיפור קטן שהתרחש באחד מתלמודי התורה ממחיש עד כמה משמעותי יכול להיות תפקידם של אותם מלווים:

היה זה בוקר רגיל בתלמוד תורה מוכר. המלווה של ההסעה והנהג נקלעו לוויכוח – מי מהם אחראי לפתוח ולסגור את דלת האוטובוס בתחנות האיסוף, כאשר כל אחד מטיל את האחריות על השני. הוויכוח, שהחל כעניין פעוט, הלך והסלים עד שהשניים החליטו להביא את העניין להכרעתו של מורנו הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף".

כששטחו השניים את טענותיהם, הרב, שהיה מפורסם ברוגע ובשלוות הנפש שלו, קם ממקומו כשהוא נסער באופן בלתי רגיל.

"הרי תינוקות של בית רבן דומים לספרי תורה!" קרא הרב. "וכיוון שמקום הימצאם של ספרי תורה הוא בארון הקודש, הרי שגם הרכב שמסיע את הילדים נחשב לארון קודש. פתיחת הדלת וסגירתה חשובים אפוא כמצווה הגדולה של פתיחת ההיכל לפני קריאת התורה וסגירתו לאחר הקריאה".

המלווה והנהג הביטו זה בזה בתדהמה. הם לא הבינו עדיין את מלוא המשמעות של דברי הרב. ואז המשיך הרב בן ציון והרעים בקולו: "יהודים נוהגים להתקוטט על המצווה החשובה של פתיחת ההיכל, משום שכל אחד מעוניין לזכות בה. ואתם, שלפניכם עומדת מצווה כזו עשרות פעמים ביום – בפתיחת דלת ההסעה וסגירתה – נמלטים ממנה, וכל אחד נאבק שהמצווה תוטל על כתפו של השני?!"

הדברים חדרו לליבם של השניים כחץ. הם עמדו מבוישים, מבינים פתאום את גודל ההחמצה שלהם. מה שנראה להם כמטלה מעיקה, התברר כהזדמנות למצווה יום־יומית בעלת משמעות אדירה.

מאותו היום קיבל המלווה על עצמו לפתוח את דלת ההסעה, ובכל בוקר, כשהתלמידים עלו להסעה, קיבל את פניהם בחיוך רחב ובמילים חמות: "בוקר טוב, ספר תורה יקר שלי".