התמונה נראית כמו שומר מסך – אבל האדמה מספרת סיפור שאי אפשר לשכוח

מוראביה היא כמו פסוק בתהילים שכתוב בלשון נוף. גבעות רכות, שדות פתוחים בצבעי חיטה וירק, שורות של גפנים מכונסות על מדרונות עגלגלים. יש מי שיכנה את המקום "שומר המסך של חלונות XP" – כי באמת קשה שלא להרגיש כאילו מישהו בנה את התמונה הזו כדי שתהיה הרקע המושלם לשקט.

אך עבור מי שמביט בעין של תורה, נוף אינו רק יופי, אלא גם קריאה. "מה רבו מעשיך ה'" איננו פסוק רומנטי – הוא הצעה לקשר. וכשרואים שדה פתוח במוראביה, כזה שאין בו כמעט נפש חיה, עולה השאלה: מי עוד מביט בזה? מי עוד מתבונן כאן?

בין קהילות שנמחקו – לנופים שעוד מדברים

מוראביה, כמו שכנתה בוהמיה, הייתה ביתן של קהילות יהודיות עתיקות. עיירות כמו אולומואוץ, טישין וברנו הכילו בעבר בתי כנסת, מקוואות, חצרות של סוחרים ולומדים, רבנים ותלמידי חכמים. הרוח היהודית במוראביה הייתה רכה, עמוקה, מסורה – כזו שחיה בין שמירה למסורת, בין חקלאות פשוטה לתפילה של יומיום.

ואז – כל זה נעלם. השואה, ולאחריה הקומוניזם, מחקו את החותם היהודי כמעט לחלוטין. בתי הכנסת נותרו עזובים או הפכו למוזיאונים. חלק מבתי העלמין שוקמו, אחרים נעלמו בתוך עשב. אך האדמה – האדמה לא שוכחת.

כאן מגיעה נקודת המבט היהודית: אין מקום שאין בו זיכרון, ואין אדמה שאין בה רושם של דריסת רגל יהודית. "אבני המקום יגידו," כותב אחד מחכמי ישראל. והאדמה במוראביה – שקטה, לא דורשת דבר, אך מספרת את סיפורה למי שמוכן להקשיב.

היופי כקריאה לתיקון

בעידן שבו רבים מטיילים כדי "לראות ולצלם", התורה מזמינה אותנו לראות כדי להתבונן. נוף טבעי איננו רק אסתטי – הוא תזכורת. הרמב"ם עצמו כותב שהדרך לאהבת ה' היא "כשיתבונן האדם במעשיו הנפלאים וברואים גדולים... יראה מהם חכמה שאין לה קץ".

ולכן, כשרואים את קווי השדה המתוחים בקו מושלם, את צבעי האדמה החומים לצד ירוק שמיים, לא מדובר רק ביופי – אלא בקריאה. לשוב אל הפשטות. אל ההודיה. אל ההכרה שגם בלי פאר, יש שלמות עמוקה בטבע שנשאר כשהוא לבדו.

מוראביה – לאן אפשר לקחת את זה?

עבור יהודי שמגיע למוראביה, בין אם בטיול משפחתי או מסע שורשים, הנוף איננו רק תפאורה. הוא עדות. הוא מצבה דוממת לקהילות שלמות שנעקרו – אך גם פתח לתפילה חדשה: שלא נסתפק בלזכור, אלא שנדע גם לברוא מחדש.

וזה היופי האמיתי במוראביה: היא לא דורשת שנצלם אותה – היא מבקשת שנשהה בה. שנקשיב. שנראה לא רק את מה שנמצא, אלא את מה שהיה – ואת מה שיכול לשוב ולפרוח. אולי לא בדיוק באותן חצרות, אבל באותה רוח.