"אמרו שצה"ל רוצח - ובבוקר נרצחו שני יהודים"

התורה בפרשת בהר מצווה: "והחזקת בו" - כשאדם נופל, עלינו לפעול בשני מישורים: לא להחמיר את נפילתו, ולעזור לו לקום.

בזמן שעם ישראל נמצא בעיצומה של מערכה צבאית, רוחנית וקיומית - אנחנו נדרשים לגלות אחריות לאומית, אחדות, עשייה. לא להפך.

אך לצערנו, בזמן שחיילים מוסרים את נפשם, בזמן שמשפחות חטופים לא ישנות, בזמן שאחרים קוברים את יקיריהם - יש מי שבוחר להכות מבפנים.

בימים האחרונים נשמעו אמירות מפי אנשי ציבור: "צה"ל רוצח ילדים להנאתו", "פשעי מלחמה", "פשעים נגד האנושות". כאילו לא די באויב מבחוץ - גם מבית יוצאת דיבה על צבא מוסרי שמגן על עמו.

והתוצאה? הבוקר, בארה"ב: פיגוע אנטישמי. שני עובדי שגרירות ישראל נרצחו בירי - רק כי היו יהודים. הדם הזה לא נגרם רק משנאה אנטישמית. הוא תוצאה של מילים. של שיח אלים. של הסתה.

האם נוכל לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה"?

המילים שלנו הן נשק. הן יכולות לבנות - או להרוס. לתת תקווה - או לשבור עם. אסור לשתוק. אסור לשדר לגיטימציה לשיח הרסני. לא עכשיו.

ובדיוק עכשיו - כל אחד מאיתנו חייב לשאול: איפה אני במערכה?

יכול להילחם? צא והילחם. יכול ללמוד תורה? שב ולמד - תוסיף זכויות. יכול להתפלל? התפלל - עת צרה היא ליעקב.
יכול לחזק? חזק! הרם את המורל. תן תקווה. 

העיקר - תעשה. תהיה חלק. העם שלך צריך אותך עכשיו.

העם היהודי לא יכול להרשות לעצמו עוד פילוג, עוד שנאה. די. שורפי האסם - עצרו. אל תהיו אלה שיחריבו את מה שנשאר. התורה מלמדת: "והחזקת בו" - החזיקו זה בזה. אל תחריבו - תבנו. כי מילים יוצרות מציאות. תבחרו במציאות של חיים.