העין רואה, המוח משלים: מה מספרת לנו נקודת העיוורון?

אתם יושבים מול נוף ירוק. אולי שדה, אולי יער, אולי רק מסך מחשב עם תמונה מרהיבה. הכול נראה ברור. כל גבעול, כל קו אופק. אבל בתוך התמונה השלמה הזאת מסתתר סוד קטן: חלק מהנוף הזה - אתם בכלל לא רואים. לא כי הוא רחוק מדי או מוסתר, אלא כי המוח שלכם פשוט... מחליט להמציא אותו.

נקודת העיוורון - אותה תופעה חמקמקה שמסתתרת ממש באמצע שדה הראייה - היא אזור זעיר בעין שבו לא קיימים תאי חישה לאור. זו לא תקלה. זה המבנה התקני של העין: במקום שבו עצב הראייה מתחבר לרשתית - אין קליטה. פשוט אין. זהו שטח מת. חור.

אז למה אנחנו לא רואים חור באמצע התמונה? כי המוח, כמו עורך וידאו מנוסה, לוקח פיקסלים מהצדדים, ממלא את הריק, ובונה עבורנו מציאות חלקה, מדויקת - ובעיקר אשלייתית. אנחנו רואים, או ליתר דיוק: חושבים שאנחנו רואים, את כל התמונה.

הקטע הכי מפתיע? אפשר לראות את הבלתי-נראה הזה בעצמכם. כל מה שצריך זה דף נייר, שתי נקודות, ועין אחת עצומה. כוונו את המבט, התקרבו באיטיות - ובום. הנקודה נעלמת. לא נמחקה, לא הסתתרה. פשוט נפלה לתוך החור שבתודעה.

מעבר לסקרנות המדעית, יש כאן גם שיעור לא קטן: לא כל מה שנראה - קיים, ולא כל מה שחסר - מורגש. החיים, כמו הראייה, מלאים אזורים עיוורים. לפעמים צריך לעצור, להסתכל מחדש, ולשאול את עצמנו: מה אני לא רואה - רק כי התרגלתי?

אז בפעם הבאה שאתם מביטים על העולם, זכרו - גם כשנדמה שהכול ברור, יש חלק אחד קטן, שקט, סמוי - שבו אתם לא באמת רואים. אבל אולי, דווקא משם, מתחילה ההבנה.