לא בכל עת: מתי באמת נכון להתחיל מחדש?

שמה של פרשת אחרי מות הוא עדות לטרגדיה הקשה, מותם של בני אהרן, שנכנסו אל המשכן בלי רשות ושילמו על כך בחייהם. הם הקריבו אש זרה, והקב"ה מצווה את משה שאהרן, אחיו, לא יבוא בכל עת אל הקודש מלבד יום אחד בשנה - ביום הכיפורים, וגם אז רק בתנאים מיוחדים ולאחר הכנות קפדניות.

במילותיו של הקב"ה, "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ". בפרשה מתוארים כל אמצעי הזהירות וההכנות לפני הכניסה אל קודש הקודשים. יש זמנים מסוימים שאהרן הכהן יוכל להיכנס, אך חובה עליו לשמור עליהם.

משמעות הדברים עמוקה מכפי שנראה במבט ראשון: התורה אינה מקבלת את דרכם של בני אהרן. גישה כזו, מבהיר הקב"ה, היא אש זרה ולא רצויה. בד בבד, התורה נותנת הנחיות ברורות מתי מותר לבוא אל הקודש. ישנו מעין פסוק שמסכם את כל הציוויים והזהירות בפרשה: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". התורה היא תורת חיים וכל מטרתה להגביר את כוח החיות.
וחשוב להבין – אין הכוונה לשאלת ההישרדות הפיזית בלבד - האם האדם מת או שהצליח להישאר בחיים. המושג "חיים" כולל בתוכו את כל מה שהאדם יכול לעשות: חיות, שמחה, אנרגיית החיים.

"אחרי החגים", זה עכשיו

מהפרשה לחיינו היום – פסח עבר חלף לו, וגם עוד כמה מאורעות ותהפוכות שעברו עלינו בדרך. ההבטחות שאמרנו לעצמנו – שנעשה את מה שאנחנו רוצים – נדחקו לפינה שכוחת אל, וכל יום אנחנו מבטיחים לעצמנו שהנה "היום נתחיל ונאסוף את כל הכוחות שלנו אל עבר הרשימה שמחכה לנו".

המשימות מגוונות ושונות: אם זה מדובר להתחיל לסדר תיקיות ענק של תמונות שיושבות על המחשב מזה שנים, אם זה להירשם סוף־סוף לקורס שרצינו מזמן. אבל הקימה מלאת המרץ לפעמים אחרי כמה שעות נוטשת אותנו, ועייפות קשה להמשיך את המשימות נופלת עלינו.

אז מה הפתרון? אם זה תוקף אותך ואתה לא יודע מאיפה להתחיל, הדבר הראשון שכדאי להיצמד אליו הוא לא לעשות תוכנית גרנדיוזית. להתחיל בקטן ממש, אל תהיה חי־מת, קבל החלטה אחת קטנה ועשה אותה. אל תאמר "התחלתי כל כך הרבה פעמים, מי ערב לי שהפעם אצליח?"

אל תהיה בובה על חוט

עלינו לזכור תמיד – כל דקה וכל שנייה שאנו חיים, היא מתנה מהקב"ה שמחיה אותנו ומחכה לנו שנעשה כל מה שאנו יכולים – גם אם זה קשה, גם אם לא קיבלנו את התוצאה הרצויה, וגם אם כבר התחלנו וניסינו מיליון פעם – נכשלנו – ואנו כבר על סף ייאוש... אולי ננסה, רק עוד פעם אחת?

לפני כמה זמן רציתי לצאת להליכה, ואז כל הספקות הקבועים צפו, אבל הפעם עם אנרגיה לעבוד שעות נוספות: "מה זה יעזור? הרי כבר מלא פעמים הקפדתי ועשיתי הליכה – ובסוף, כמו תמיד, המשקל הראה את אותו הדבר". אז החלטתי שאצא רק לחמש דקות; בדרך אשמע שיעור מעניין, רק כדי להתאוורר, לא בשביל המטרה הנעלה והמייאשת. 

והאמת? בסוף חזרתי הביתה אחרי שכבר חלפו הרבה יותר מחמש דקות. והתחושה הייתה נפלאה – לדעת שחציתי את הגבול של עצמי, נתתי לעצמי עוד מקום לסיפוק עצמי.

וזהו בדיוק המסר של הפרשה – לא להיכנס לקודש ללא הכנה, אך גם לא לוותר על הכניסה כאשר היא נדרשת. לעשות את הצעד הקטן בזמן הנכון, וכך להביא לחיינו את משמעות "וחי בהם".