"זה לא הוא – זה אתה": השיעור המטלטל של הרב אריה לוין בפרשת קדושים

שבת "אחרי מות–קדושים", שבת של חיבור בין כאב למצווה, בין אובדן לדרישה מוסרית. התורה פותחת באירוע קשה מנשוא – מיתת בני אהרן, נדב ואביהוא, ביום חנוכת המשכן. אך מיד לאחר מכן, בתוך אותה פרשה כפולה, נמסרת אחת המצוות הגדולות ביותר בתחום שבין אדם לחברו: "בצדק תשפוט עמיתך".

רבותינו למדו מכאן את עקרון היסוד: על כל אדם מוטלת החובה לדון את חברו לכף זכות. לא מדובר כאן בשופט שמכהן בבית דין, אלא בכל אדם מישראל – פשוט כגדול, איש כהדיוט – שצריך ללמוד לעצור רגע לפני שהוא גוזר גזר דין על השני. והמשנה במסכת אבות מדייקת: "הוי דן את כל האדם לכף זכות." כל האדם – גם כשקשה, גם כשנדמה שאין זכות.

לא כל אדם הוא דיין – אבל כל אדם שופט

הטענה ש"אינני דיין" אינה פוטרת אותנו. כי למעשה, כל אדם, כל הזמן, שופט. אנחנו פוסקים בלבנו מי צודק ומי טועה, מי רע ומי טוב, מי קרוב אלינו ומי זר. והמשנה באה ללמד: דווקא בגלל שאתה שופט, תיזהר, כי יש דין – ויש חשבון.

אמר על כך הבעל שם טוב, שכאשר אדם מגיע לעולם האמת, אינו נשפט ישירות. מציבים לפניו מקרה – והוא מתבקש לפסוק. רק לאחר מכן אומרים לו: זה אתה. ההכרעה שנתת – שייכת למעשה לחייך שלך.

ומהי אותה "כף זכות"?

הרי המושג הזה אינו מובן מאליו. מדוע כף? האם מדובר במאזניים? והאם יש בכך תוקף שיפוטי?

שמעתי פעם פירוש נפלא: כשאדם מבשל סיר תבשיל, ורוצה להגיע לעומק – לא ייגע רק בשכבה העליונה. עליו לחדור עם כף עמוקה לתוך התחתית, לערבב, להפוך, לחשוף את מה שלא נראה לעין. אותו הדבר בדין חברו – אם אתה רוצה לדון אותו לחיוב, עליך להתאמץ, להתכופף, לחפש את הצד הנסתר, לעיתים זה שמתחבא מתחת לעטיפה החיצונית.

לדון לכף זכות – זו לא עצימת עיניים. זו חפירה פנימה.

הסיפור שמלמד אותנו לדייק

בירושלים של פעם היה סוחר ביצים, שבבואו מידי בוקר לחנותו, גילה שתבנית אחת חסרה. בליבו קינן חשד – אולי זה השכן? הוא הרי ראה אותו מסתובב סביב החנות. הוא ניגש לגדול הדור דאז, הרב שמואל מסלנט, שידע להקשיב בנחת, ואז לחש עצה: "הפעם, שים בתבנית העליונה ביצים קשות, מבושלות". למחרת – לא שכן נמצא, אלא נחש. הוא זה שבולע את הביצים, ודווקא הביצה הקשה – זו שלא ניתנת לבליעה קלה – היא שחנקה אותו.

כמה מהר שפטנו את השכן. כמה קל זה היה. כמה שגוי.

דין וחשבון – קודם חשבון

בעולם הזה אנחנו ממהרים לדין. אבל בעולם האמת – כך מלמד הבעל שם טוב – מקדימים חשבון. שואלים אותך, נותנים לך לחשב, להבין, לראות. ורק אז – פוסקים. מי שמקדים דין לחשבון, מסכן את עצמו.

כי בסופו של דבר, כשאתה דן את האחר – אתה דן את עצמך. זה לא רק שהוא ייצא זכאי או חייב. זה אתה. ההסתכלות שלך, הסבלנות שלך, העומק שבך – נבחנים דרך העיניים שאתה מפנה אליו.

שבת של אחרי מות – וקדושים. שבת של פרידה – ושל דרישה מוסרית. שנזכה להתבונן פנימה, לראות את האדם שמולנו דרך עומק הטוב שבו, לחפור עוד קצת לפני שפוסקים, ולהתאמץ להיות דנים – באמת – לכף של זכות.