"כאב הזולת הוא הכאב שלי": הרב אריה לוין במסר שכולנו צריכים לשמוע

השבת אנו קוראים בצמד הפרשיות תזריע ומצורע - וכדרכן של פרשיות אלו, הדיבור בהן אינו נעים. נגעים, צרעת, ריחוק חברתי, בידוד. אך דווקא מתוך הלא־נעים עולה תובנה גדולה, עמוקה, וכנראה גם דחופה מאי פעם: אין יהודי בצער לבדו.

הפסוק "וטמא טמא יקרא" נשמע לכאורה אכזרי - כאילו התורה דורשת מן המצורע להשפיל את עצמו בפומבי. אבל חז"ל מלמדים אותנו אחרת. במסכת שבת נכתב שמטרת הקריאה הפומבית היא אחת: "לעורר רחמים רבים עליו". לא כדי לביישו - אלא כדי שכל רואיו יתפללו, שיבקשו עליו רחמים, שיחשבו עליו, שיהיו איתו.

הכאב של האחר - הוא שלנו

המסר הזה מקבל משנה תוקף דווקא בימים אלו, כאשר אנו מציינים את ימי הזיכרון הלאומיים ואת פטירתם של תלמידי רבי עקיבא. כל יהודי שמרגיש כאב, סבל או אובדן - איננו לבד. הסבל שלו איננו רק שלו - הוא שלנו, של כלל ישראל.

כמו שמלמד הרב אריה לוין, "הכאב של הזולת - איננו כאב זר, אלא כאב עצמי". לא מדובר במוסר מופשט - אלא בהלכה חיה. התורה מצווה על המצורע לצאת מן המחנה, אך בו זמנית מחייבת את כולם להרגיש שהוא חסר. חוסר שלו הוא חסרון שלנו.

כשהעץ חולה - גם אנחנו צריכים להתפלל

חז"ל הרחיבו את העיקרון הזה גם לעולם הטבע. אדם שיש לו עץ חולה בגינה, כך מופיע באחד המדרשים, אינו מתמודד לבדו עם מצבו. הוא נדרש לסמן את העץ - כדי שהעוברים והשבים יראו, יבינו, ויאמרו מילה טובה, תפילה קצרה, תקווה.
כי גם כאב של עץ - הוא עניין של ציבור.

מחלות הלב מתחילות בלשון - ומתרפאות בלב פתוח

הצרעת, מלמדת התורה, באה לא אחת בעקבות לשון הרע, רכילות, גאווה או קנאה - חטאים שבין אדם לחברו. וכשהלב מזוהם - גם הגוף ניזוק. התיקון, אם כן, איננו רק בידוד - אלא תיקון חברתי. לא רק ריפוי אישי - אלא שיקום של מערכת הקשרים, של תחושת האחווה, של האחריות ההדדית.

כשהמצורע יוצא מחוץ למחנה, הוא איננו בודד באמת. הוא קורא בקול - לא כדי להרחיק, אלא כדי לקרב. כדי לומר לעם: אני צריך אתכם. ואני זקוק לתפילה שלכם. ובעצם - גם אתם צריכים אותי, כי יחד נרפא.

ובימים אלו - גם אנחנו נקראים לומר "טמא טמא"

אחרי שבוע של דמע לאומי, של זיכרון לחללים, של געגוע לחיים שנגדעו - כולנו קצת מחוץ למחנה. כולנו במובן מסוים "מצורעים" של העצב, של השבר, של הלא־יודע. ודווקא אז, התורה מצווה: אל תסתגר. אל תכבוש את הכאב. תאמר. תשתף. תבקש שיתפללו עליך.

וזו דרכה של תורה. לא לומר "אני ואתה לבד", אלא "אנחנו ביחד". לא "שיסתדרו כולם" - אלא "נחזק איש את רעהו ונאמר לאחינו חזק".

שבת של ריפוי לכולנו.
שבת של אחווה, של ערבות, ושל תפילה משותפת.
שבת שלום ומבורך.