אש בשמים, דמעות בלב: עצמאות בצל שריפות, שבי וכאב לאומי

לא מדובר בתקלת מזג אוויר. גם לא ב"מקרה מצער" או ב"חוסר מזל". האש שאחזה בצפון, ביישובים, בשדות ובאזורים חקלאיים - איננה רק תוצאה של התחממות פתאומית או רשלנות אנושית. הלב מרגיש, גם אם הפה מתקשה לומר: משהו כאן רוצה שנתעורר.

ביום שאמור לסמל יותר מכל את תחושת הריבונות, החירות, השייכות - קיבלנו חזות אחרת. סמלי החג, מופעי האחדות, זיקוקי השמחה, נדחקו הצידה מפני תמרות עשן, ביטולי אירועים, ומשפחות שבחרו להנמיך פרופיל - מתוך כבוד, כאב, או פשוט חוסר יכולת לחגוג.

המציאות הביטחונית גם היא מדברת בעד עצמה. מעל חצי שנה חלפה מאז ה-7 באוקטובר, והלבבות עדיין מסרבים להחלים. לוחמים פועלים יום ולילה בגזרת עזה, אחרים נפרסים בצפון ובאיו"ש, והדי האיומים מצפון, מדרום ומאיראן מרחפים מעל כולנו. אך גולת הכותרת - נעדרי ישראל, המוחזקים בשבי, בהם נשים, גברים, צעירים וקשישים - מוסיפה את תחושת חוסר הצדק המשווע.

כיצד ניתן, במצב כזה, לקיים חג? איך אפשר לשיר, לשמוח, להדליק משואות, בעוד הלבבות של אלפי משפחות נקראים לגזרים? זוהי שאלה שאין לה תשובה חד-משמעית, אך יש לה משקל - ויש לה תהודה.

האם זו קריאה? האם זה סימן?

בתקופה שבה הציבור הרחב מתחיל לחפש משמעות - לא רק פתרון. רבים חשים כי אין המדובר בצירוף מקרים, אלא באות. לא עוד סופה של עונה, אלא תחילתו של חשבון. רבים רואים בכך רגע שבו עלינו לעצור, להתבונן, ולשאול את עצמנו: לאן פנינו מועדות? ומהי הדרך שתוביל לא רק לעצמאות מדינית, אלא לחירות פנימית, ערכית, רוחנית.

"הקדוש ברוך הוא מדבר איתנו - לא דרך מילים, אלא דרך המציאות", אמר השבוע הרב שמואל אליהו, רבה של צפת.
"כשאין אפשרות לחגוג, כשנמנע מאיתנו השמחה - עלינו לשאול למה. לא כהתרסה, אלא כתשובה. השם קורא לנו לחזור".

דברים דומים נשמעים גם בשטח - בקרב מתפללים, חיילים, אזרחים, הורים שכולים. תחושת הבטן הלאומית חורגת השנה מהשיח הפוליטי, ונוגעת בלב של הציבור היהודי הרחב: המסורתי, המתעורר, זה שמרגיש שמשהו עמוק מנסה להתגלות.

חג שאין בו שמחה - הוא הזדמנות לחשבון

לכאורה, זהו חג שמציין את שחרור העם היהודי מעול הגלות, את תחיית הריבונות היהודית בארץ הקודש. אך בשעה שבה רבבות חשים חוסר שייכות, ניכור ואף חרדה - המשמעות משתנה. השנה, אולי יותר מתמיד, יום העצמאות הפך ליום של בירור.

האם עצמאות היא שלטון, או אחריות? האם ריבונות משמעה כוח צבאי, או הנהגה מוסרית? והאם ייתכן שחג שמקפל בתוכו כל כך הרבה סמלים לאומיים - זקוק השנה לרוח חדשה?

ייתכן שהתשובה טמונה דווקא בהבנה שבכל דור ודור, ובוודאי בדור כזה, שמחת החירות תלויה גם בתיקון עמוק. תיקון של אחדות, של תפילה, של זהות, ושל התקרבות לבורא.

סיכום: לא עוד חג, אלא סימן

יום העצמאות תשפ"ה אינו עוד תאריך בלוח השנה. הוא שבר. והוא הזמנה. שבר באשליית השגרה, והזמנה לעמקות, לחשיבה מחודשת על המשמעות האמיתית של ה"חופש" עליו אנו חותרים.

השריפות אולי ייכבו, האירועים אולי ישובו, אך השאלה תישאר תלויה באוויר: האם נמשיך כרגיל - או נענה לקריאה.