אפשר לדבר על מה שכואב – ולהישאר נאהבים?

חשוב שבני הזוג ידעו שמותר להם לבטא תחושות לא נעימות בעניינים חשובים, במקום לשמור אותן בבטן ולהסתכן בחנק רגשי או בוויתור, שבסוף גורם לפיצוץ רגשי גדול ועוצמתי.

כמובן שביטוי הרגשות הקשים צריך להיעשות בצורה מתאימה, מכובדת ומכבדת – עם תקווה ולא האשמה. לא על ידי התפרצויות זעם, פגיעות ועלבונות, אלא בצורה מילולית מתונה וללא האשמה של האחר.

ממד הרסני בשלום בית הוא העוינות – התקפה על הצד האחר, מה שבא לידי ביטוי בכינויי גנאי, עלבונות ועוקצנות פוגענית.

בני זוג לא יצליחו לשמור על קשר שבו יש תוקפנות חזקה ואלימות מילולית בשיח ביניהם.

זוגות שתוקפים זה את זה, עושים שימוש בשפה אלימה, מבזה וביקורתית – הם מצויים בסיכוי גבוה לפרידה.

עוד ממד מסוכן והרסני בקשר הוא ממד האשמות.

במקום לומר: "בגללך הילדים לא מחונכים", "בגללך החופשות שלנו לא נעימות" –
לשאול: מה אפשר לעשות? איך אפשר לשפר?

האשמות נראות הגיוניות, אבל הן התמכרות מסוכנת בלי שום תכלית – לא לשלום בית ולא למשפחה.

זו התמכרות להאשמה – מעין הרגשה שאם מצאתי את האשם, אני יכול להיות 'רגוע ושליו', כי אני כבר לא האשם...

כל כך הרבה מלחמות יש בין בני זוג – מיהו 'האשם', במקום לחשוב ולתכנן מה עושים במצב הקיים.

לא לשאול: למה הגענו למצב?
אלא: מה עושים במצב הנוכחי?

ביטוי רגשות לא נעימים על ידי בני הזוג תורם להתפתחות היחסים ביניהם. כי ביטוי רגש לא נעים – הוא לא 'סתם' לבטא רגש וזהו...
אלא ביטוי הרגשות זה ביטוי הצרכים, וביטוי הצרכים – זה המגשר בין בני הזוג.
כי הקשר בין בני זוג נוצר על ידי הצרכים, הרגשות הם ביטוי הצרכים, והצרכים הם הגשר המחבר בין בני זוג.

הרגש הלא נעים הוא בעצם אמירה סמויה שאומרת: אני רוצה קשר, אלא שכעת הקשר, כפי שהוא במתכונתו הנוכחית – לא טוב לי!
ביטוי הרגשות הוא ביטוי הצרכים של האדם, ביטוי הרצונות והשאיפות.
השאיפות והרצונות – זה חיזוק הקשר, כי מענה לצרכים זה הגשר המחבר בין בני אדם.

היעדר שיח על הצרכים והרגשות עשוי להצביע על כך שבני הזוג מתחמקים מאתגרים ובורחים מקשיים, במקום ללמוד מהם.

דווקא השיח על הכואב – עם ממד של תקווה – מוביל לשיח של פתרונות, קשר ואמון בין בני הזוג.