המוות שהפך לנס רפואי: מה שקרה אחרי התאונה של השוטר איגור אורליק ז"ל - ישאיר אתכם בלי מילים

מותו הטרגי של רס"ר איגור אורליק ז"ל, קצין מוערך ומסור בפלגת האופנוענים של משטרת ישראל, הפך למעגל חיים מחודש עבור שני בני אדם - גבר ואישה - שזכו לראות שוב את העולם, לאחר שקיבלו את קרניות עיניו. בנוסף, עור מגופו הועבר למחלקות המטפלות בנפגעי כוויות חמורות - מתרומות הרקמה החשובות והחיוניות ביותר להצלת חיי אדם ולשיקום פצועים קשים.

רס"ר אורליק, בן 31 במותו, נפצע בתאונת אופנוע קטלנית בדרכו לשירות בתחנת המשטרה. תוך דקות ספורות פונה באמבולנס לבית החולים קפלן כשהוא במצב אנוש. למרות מאמצי החייאה ממושכים ופעולות רפואיות נמרצות, הרופאים נאלצו לקבוע את מותו.

אשתו, טניה, אחות במקצועה, ניצבה מול ההחלטה הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת - ובחרה בחיים. "הידיעה שהוא יוכל להעניק תקווה למישהו אחר, לנערה צעירה או לאיש זקן, הייתה לי כמו אור קטן בתוך האפלה הזאת", שיתפה. "זה בדיוק מה שאיגור היה רוצה - לתת גם כשכבר אין לו".

שליחות שממשיכה מעבר לקו החיים

כמי ששירת בקו הראשון של האכיפה והתנועה, איגור היה ידוע בקרב חבריו כאדם שלא הסתפק בביצוע פקודות. הוא ראה עצמו מגן על האזרחים - ולעיתים קרובות נרתם למשימות גם מחוץ לתחום האחריות הישירה שלו. "אם הוא ראה רכב תקוע בצד הדרך - הוא היה נעצר. אם חיילים עמדו בטרמפיאדה - הוא אסף אותם. הוא פשוט לא ידע להיות אדיש", סיפרה טניה.

גם בתוך המערכת, היה אורליק דמות שהותירה חותם. מפקדו תיאר אותו כ"איש שטח אמיתי, שידע לחבר בין נוקשות של אכיפה לבין רגישות אנושית יוצאת דופן". חבריו ליחידה סיפרו על אדם עם לב ענק, שאף פעם לא ביקש לעצמו דבר - אך תמיד היה שם כשאחרים נזקקו.

"יש שוטרים, ויש לוחמים", אמר אחד מעמיתיו. "ואיגור היה שניהם - עם נשמה".

כאשר מוות הופך למצווה - ונתינה לנצח

במרכז הלאומי להשתלות הסבירו כי עקב הפציעות הקשות מהתאונה, מרבית האיברים הפנימיים לא היו כשירים לתרומה. אולם הקרניות ועור הגוף נמצאו במצב מתאים - ואלו הועברו להשתלה. הקרניות הושתלו בגבר בשנות ה-40 לחייו ובאישה בת 60 - שניהם חיכו זמן רב להשתלה שתחזיר להם את היכולת לראות. מדובר בהליך רפואי מורכב, אך בעל אחוזי הצלחה גבוהים, אשר מחזיר עצמאות ואיכות חיים למושתלים.

העור שנלקח מגופו של איגור ישמש כחומר שיקומי עבור פצועי כוויות - בעיקר ילדים ונפגעי תאונות קשות, שזקוקים לשכבות עור חדשות להמשך תהליך הריפוי. מדובר בתרומה ייחודית, שכן רק מעטים חותמים מראש על אישור לתרומת רקמות מסוג זה.

טניה פנתה בקריאה נרגשת לציבור הרחב: "זה לא קל, אני לא אעמיד פנים. אבל אם אפשר למצוא משמעות בתוך הכאב - אין דבר גדול מזה. אני קוראת לכל אחד לשקול לחתום על כרטיס אדי. החיים קצרים - אבל נתינה, היא לנצח".

מורשת של חסד - גם מבלי לדעת

איגור, בן להורים שעלו לישראל מרוסיה בתחילת שנות ה-90, גדל בבת ים, שירת כלוחם קרבי, ולאחר מכן בחר להצטרף לשורות המשטרה. מעבר לדרגות ולמשימות, בלט במיוחד באופיו החם ובאהבת האדם שפיעמה בו.
לא מתוך חיפוש תהילה, ולא בגלל תקשורת - אלא בגלל אמונה פנימית עמוקה שצריך לעזור, להיות שם, לא להסב את המבט.

"כשאנחנו מדברים על ציונות, על ערכים, על דמות המופת הישראלית - איגור מגלם את כל זה", אמר רפ"ק במיל', חבר המשפחה. "והבחירה לתרום את איבריו - רק מחזקת את זה. גם אחרי מותו - הוא משרת את העם".