"המסכים נראו לי מתים": מהנדס המחשבים שחזר בתשובה - בזכות מנחם אבלים אחד

"עבדתי בחנות מחשבים. אהבתי את העבודה שלי - מסכים, מקלדות, משחקי מחשב. זה היה העולם שלי. תורה ומצוות? לא ממש ידעתי מה זה. 

ואז הגיעה הבשורה הקשה. אבא נפטר פתאום. למרות שלא היינו משפחה דתית, אמא ואני ישבנו שבעה, כמו שכל היהודים עושים. שכנים וחברים באו לנחם, נבוכים מול הכאב של האובדן הפתאומי.

ביום השני הדלת נפתחה, ובדלת נכנס יהודי עם זקן ומגבעת. כולם בחדר הסתכלו עליו בתמיהה - 'מה הוא עושה פה?' אין לנו קרובי משפחה או חברים דתיים.

הוא התיישב מולי, עיניו היו חמות ואבהיות. 'אני מבקר בבתי אבלים כבר שנים', אמר. 'לא בשביל כסף. ברוך ה' יש לי כל מה שאני צריך. אני רק רוצה לחזק יהודים בזמנים קשים'.

הוא התחיל לדבר על אמונה, על ביטחון, על כוחה של תורה. לא הבנתי הכול, אבל הרגשתי שהמילים שלו נוגעות בי.

כל יום הוא חזר. הביא איתו מניין לקדיש, העביר שיעורי תורה קצרים. 

מצאתי את עצמי מקשיב לכל מילה.

אחרי השבעה חזרתי לעבודה. עמדתי מול המחשבים ופתאום הרגשתי ריקנות. אחרי שבוע של דברי תורה חיים ונושמים, המסכים נראו לי פתאום כל כך... מתים.

בערב, כאשר יצאתי מהחנות, עשיתי משהו שלא עשיתי אף פעם - דיברתי עם ה'. 'אנא, אבא, תקרב אותי אליך', לחשתי.

לפתע ראיתי מודעה על קיר - 'שיעור תורה קבוע' על רקע צהוב בולט. הלב שלי פעם חזק. זה היה כאילו מישהו שם למעלה שמע אותי. הרגשתי בבירור שזה סימן משמיים.

הלכתי לשיעור, ומאז לא הפסקתי. התפטרתי מהעבודה והלכתי ללמוד תורה מהבוקר עד הערב.

בגיל 25 ראיתי דף גמרא בפעם הראשונה בחיים. הלימוד משך אותי כמו מגנט. המשכתי ללמוד ולאט לאט מצאתי את עצמי הופך לרב ואפילו לראש כולל.

היום, כשאני רואה מודעת אבל, גם אני הולך לנחם, נושא איתי את אותן המילים שהעניקו לי חיים חדשים.

לפני כמה שנים פגשתי אותו שוב, את היהודי ההוא עם הזקן והמגבעת. עכשיו הוא כבר זקן ממש, אבל העיניים שלו אותן עיניים.

'היה שווה לי לחיות בעולם הזה', אמר לי עם דמעות, 'רק כדי לראות אותך היום, בתשובה שלמה, בזכות כמה מילים שאמרתי..."